המתת חסד.

06/04/2019 189 צפיות 2 תגובות

נובמבר מעולם לא הרגיש קר יותר ועדיין הזיעה טפטפה לי במורד הקרקפת.
אולי אני התסריטאי של החיים האלה- אבל מי אמר שלא גם אוכל להיות השחקן הראשי?
אני מציץ מבעד הקיר השקוף למחצה העומד בינינו.
אלומת אור מהבהבת לסירוגין, נאבקת על חייה או על מותה.
ואולי לא אזכה בסרט עתיר פרסים ודמעות שכזה, או בסרט עם חלקיקים מתפוצצים באוויר בעודי פוסע הרחק בנונשלנטיות שאין כמותה.
אבל אולי לפחות יהיה זה אני, הגיבור, שיכניס עוד טיפה של אור לקצת הקיים בחדר, ואולי אם ירצה הגורל – גם טיפת אור למי שנמצא שם מעבר לדלת.
ואולי זה תיאור מושלם למה שהביא אותי לכאן- הגורל, ואולי סתם מוריד ממני את מה שנקרא אחריות.
באותו יום של נובמבר- רק כמעט שעתיים לפני, כשכפות רגליי פנו מזרחה ויכולתי לראות את הכנסייה הקתולית העירונית אי שם מעבר לצומת. רצפת הבניין הגבוה רעדה מעט בגלישת משאיות הקירור הכבדות על הכביש הסואן תחתיי- המציאות שלי הייתה יכולה להראות לגמרי אחרת ובמקום זה אותן כפות רגליים הובילו אותי עד לכאן ולרגע הזה.

ריח של מורפיום מעורבב עם אקונומיקה טהורה צרב לי בנחיר שמאל ועד העפעפיים.
אדי אוויר מכתימים את חלון מכונת ההנשמה, נעלמים וחוזרים חלילה.
מתחת לאלפי חוטים, מרותק למיטתו ללא נוע שכב אדם זר.
אם לא הייתי שם לב לתנועת החוטים מעל בטנו החיוורת והחשופה מעט הייתי חושב שמדובר בגוויה.
זה עצוב שחושבים על זה.
אין לו בחירה בנושא, לא שיכולתי באמת לשאול אותו.

אבל אני יודע,
את מבע פניו הריק מכל רגש, הכרתי כבר טוב מידי.
העיניים שלו מסתכלות עלי, כאילו דרכי, מתחננות לשלווה.
אני חושב שהוא רואה אותי.
אני חושב לעצמי מה אומרים במצבים כאלה,
אם הייתי קרוב אליו זה היה כנראה משהו כמו- ״תמיד לוקחים את הטובים״ או- ״חבל הוא היה כל כך צעיר״.
אבל אני לא מכיר אותו, והבן אדם היה רחוק מלהיות צעיר.
או שזו הגסיסה שחרשה עליו קמטים נוספים. מי יודע.
אולי אני נועדתי להיות המלאך השומר שלו.
לנתק את הצינור, להזריק רעל עכברים לעירוי, לחנוק עם הכרית- עשיתי הכל כבר בעבר.

לי יש בחירה, יכולתי לבחור אם זאת תהיה הסיגריה המתפרקת שתזרק מהקומה השביעית או אני במקומה. אבל יש אנשים שלא קיבלו זכות שכזו, יש כאלו שזקוקים למישהו שיעשה את הבחירות הנכונות עבורם.
“אתה אדם חצי מת מהלך” המשפט של אלה הזדמזם בין אוזניי.
שיט. הלב שלי דפק מהר שוב. אלו דברים שקורים בדרך כלל כשאני קרוב מאוד למוות.
אבל הפעם זה לא המראה של הכביש הסואן מתחת לכפות רגליי.
אילו ידעה כמה רבים לפניו הרגתי, סליחה- חסתי על צערם, מה אז הייתה אומרת?
ואם אני מת, אז איך זה שאני מרגיש עכשיו כל כך חי- ברגע זה ממש, כשהלב הולם ומתפרע מתחת לבגדים, האדרנלין זורם בדמי כמעט כמו המורפיום בדמו של הזר שממולי.
אני מרגיש חי לעזאזל, אין יותר חי מזה.
ואני לא צריך להיות להיות חצי, שליש או רבע מת בשביל להרגיש ככה.

אבל הוא עדיין שכב שם ללא נוע חוץ מנשימותיו הכואבות.
ואני עמדתי מעליו.
החדר סוגר עלינו, מחומם ביותר, מרגיש כמו אינקובטור לפגים.

מקרה עצוב. כבר ראיתי מקרים של סרטן בעבר, אבל האדם ששכב מולי היה מקרה נדיר של סרטן המעי.
הוא התגבר עליו שלוש פעמים במשך 8 שנים.
ובכל זאת, פעם רביעית כבר לא תהיה ידידי. צביטה קטנה בלב בו בבאת שקראתי לו ככה. הסרטן כבר התפשט לו והגיע עד למוח.

עוד מעט זמן הביקור שלי נגמר. יישרתי את כובע הבייסבול שהעניק לי מראה קז’ואלי אך גם אָבְלִי.
זה הכובע של אלה למען האמת,
כלומר הכובע שהענקתי לה, אבל עכשיו היא החזירה אותו אלי.
אולי זה כי חשבה שאני מחליף את הטבעת בכובע.
מטופש, אבל אני מבין אותה.

אני לא יודע אם הגירוד התחיל בגלל הזיפים שגידלתי (גם כחלק מהמראה הכאילו אָבְלִי), או אי הנוחות, או שניהם ביחד.
אני ידעתי שהוא רוצה למות, את המבט הריק שלו ראיתי כבר אינספור פעמים.
לרגע תהיתי אם הוא רוצה למות מהמחלה שהצליח לנצח פעם אחר פעם, כחלק מהכבוד אולי.
אבל אז העפתי את המחשבה במחוות יד המתאימה למצב. אף אחד לא רוצה למות ככה. לא משנה כמה ביצים יש לו שגרמו לו לשרוד עד עכשיו.

מי אדם חצי מת מהלך כמוני יודע, כשאני רואה את המוות שוכב מולי, כמה זמן לוקח לבן אדם להחליט שהוא סיים, שהוא מנתק את הצינור אם היה יכול.
הוא היה אומר לי שהוא היה מוציא כבל כבל כבר אם היה במקומי. אבל אני לא מאמין לו.
גם כשאנשים חותכים הם משארים מספיק כדי שיצילו אותם.
בגלל זה הוא משאיר את התפקיד לי.
בגלל זה אני עומד מעליו עכשיו. אבל השעון עוד מתקתק. ועוד מעט זמן הביקור שלי נגמר.

זה הכובע מהמשחק נגד היאנקיז עם אבא.
בתקופה היפה הזאת לפני שגילינו שהוא מעלים מיסים סדרתי ובילה את שאר הילדות שלי בכלא.
לא הצלחתי לשים את האצבע על המצחייה כדי שלא יסתיר לי, ואבא יישר לי אותו בחזרה, ממש כמו שאני עושה עכשיו.
אם הייתי יכול הייתי מנתק אותו גם, לפני שהיו מגלים שהוא בעצם זבל אנושי, גנב והורס משפחות.
כשאני עוד ראיתי אותו דרך מבט תמים של ילד ולא דרך הסורגים- כשעוד ידעתי לוותר לו.
הסתכלתי לרגע על עיניים אפורות מלוכלכות מדמעות שייבשו כבר הרבה מאוד זמן.
הוא בסביבות הגיל של אבא שלי אם היה חי.

הייתי מנתק אותו אם הייתי יכול.
האדם הזר נעץ בי מבט מלא תקווה אולי.
אבל..

המתת חסד.
דרוג הסיפור 4.8 | 5 מדרגים

תגובות (2)

סיפור עם סיטואציה טובה. אהבתי.

06/04/2019 22:08

    🙏🏻תודה

    06/04/2019 23:16
סיפורים נוספים שיעניינו אותך