Offir Margulis
חולמת בגדול, מאמינה בהגשמה עצמית, אבל 'בואנה', תהיו אמיתיים איתי.

מה היה קורה אם_לא הייתי

Offir Margulis 30/01/2019 232 צפיות אין תגובות
חולמת בגדול, מאמינה בהגשמה עצמית, אבל 'בואנה', תהיו אמיתיים איתי.

מה היה קורה אם לא הייתי כאן? יושבת, כותבת, על המקלדת מקלידה, ושוב מוחקת… מישירה מבט קדימה, אוספת את עצמי, קוראת תיגר על מחשבותיי, ולא מאפשרת לאף דמעה קטנה לזלוג מעיניי.
“חס וחלילה”, ששום דמעה לא תרד יותר, שלא יראו בי חולשה, ורגישות לסביבה.

מה היה קורה, אם יום אחד לא הייתה בי כל אפשרות, להביע רגש, לצחוק, לבכות, לכעוס, לנוח מעט? מה היה קורה אם פשוט הייתי שוקעת, ושוקעת, ואפילו ממש כמו שמספרים, מצמיחה כנפיים ועולה מעלה?

מה היה אם לא הייתה לי האפשרות לפגוש פרצופים מוכרים מ’הימים הטובים’, להתמודד עמם, לצחוק על אף שקשה בראותם, ולנסות להבין מה דחף אותם לנהוג כך?

אני אוחזת בו, הוא כל כך רגיש ומצחיק, ובלילה כשקר, דמותו שלו עדיין איתי. כאילו כלום לא קרה…

“איה… זה כואב!” -צעקתי. אהבה זה נורא? אהבה זה צובט? קלישאה?!
מה היה קורה אם… אם גם זה לא היה?!

הספר שוכב שם למעלה… בתוך כל “הבלאגן” הזה… לא הצלחתי במשימה… סיפור שכתבתי, ראה אור, ולא הצליח לרגש מספיק, או לא הצליח להיות מספיק, ולא מספיק, ולא מספיק, ושוב פעם, לא מספיק…

“על מה את בדיוק כותבת? ילדה, קחי נשימה עמוקה. את לא עברת מספיק בשביל שזה יהיה מספיק! מה לא ברור?!” – זה משהו כל כך שכיח אצל אנשים כשאני רק מנסה באמת לדחוף את היצירה שלי הלאה..

אז אני חוזרת שוב אחורה, שוב פעם התחושה הזו, כאבי ראש, אני יושבת על מיטה, מוסיקת רקע מלווה את חיי… מחוברת לצינורות, כש’החומר הטוב’ עוד ממשיך “לדפוק” אצלי בווריד, “לעשות” את העבודה…

ואני כבר יודעת, שיש מצב שאת כל מה שבחורה צעירה עוברת, אני לא אעבור… זה מין משחק כזה של “פיפטי- פיפטי”, ממש הימור על חיי…

זו הרגשה כזו, אשר דועכת עם הזמן, כמו שריפה, גוברת, אט אט דועכת, נעשית היא כבויה, רגיעה קלה… אך משאירה אותך מצולקת מבפנים, והזכרונות אינם נעלמים…

“עזבי אותך שטויות.. זה נגמר. זה עבר. לא שומעים על זה יותר. וגם, לא מעוניינים בכך… תתרכזי במוזה חדשה, תני את הנשמה, כתבי על אהבה, אפילו על סתם מישהי אחרת, מנקודת מבט אחרת…” -מטיחים בי אנשים. לטובתי, ממבטם. לרעתי, ממבטי. אוי לה הביקורת, מסבכת את נפשי.

אני תוהה לעצמי אם יש משהו בדברם. ואני מנסה את מזלי.
המוזה מתחילה לטפס על המקלדת, אני פותחת את השורה.
ומצטטת: “זה נחמד להיות סטודנטית לרפואה. כשאכיר בחור חדש בשם ‘דין’, אז המוזה תעלה לי מיד, ואתחיל גם לכתוב על אהבה, ואולי גם יותר טוב ‘ובלה בלה בלה’…” אני עוצרת ונחנקת מעט.. קולי רועד, ובפנים אני מודה, ‘אין גרועה ממני בכתיבה…’

“פאק איט”. איזה ‘בולשיט’. למה אני זקוקה לדמות כזו או אחרת, שתכנס אל חיי ותחזיר לי את ‘המוזה?!’
אני לא צריכה לכתוב על אף אחד אחר, אני תמיד כותבת על עצמי.

אני חושבת, מוחקת, ושוב כותבת מחדש. שכתובים שכאלה…
מה משתנה בתוך כמה שנים? אני גדלה, מתפתחת, צומחת, משכילה מעט, ולאט לאט גם מבינה משהו מחיי… והמוזה שלי מגיעה כשאני מדוכדכת, כשאני נזכרת בחבר קרוב שהלך לו אי שם, מעבר לענן, הצמיח כנפיו ועף מעלה לשמיים…
המוזה מגיעה גם מצלילים של מנגינה, המוזה מגיעה מתובנה. המוזה מגיעה משירה, משמחה, מעצבות, מקולות, רעשים, מחשבות. המוזה מגיעה מתוך תוכי, ממי שאני. המוזה, היא בעצם אני… ואם לא היו בי את כל הפגמים הללו, כנראה שגם מעט מוזה לא הייתה קיימת בתוכי מעולם..

שוב מוחקת, ושוב כותבת. שכתוב שכזה..
שואלת שוב ושוב ושוב, מה היה קורה אם? מה היה קורה אם לא הייתי כאן?

התעוררתי בבוקר, שתיתי כוס מים, הבטתי במראה שבחדר האמבטיה, הנחתי את כפות ידיי שמתחילות להתעורר יחד עם גופי, על לחיי, אני בחיים?! זה ממש חלום.. בכל יום, בכל פעם, זה ממש חלום..

“אני אוהב את הצחוק שלך, את הידיים החמימות..” -הוא אמר לי אותו בחור רגיש ומצחיק, כשהוא מחבק אותי ואני נתמכת בחום גופו.

זה מוזר כי אני לא כאן… אני פיזית כאן. אני נפשית נמצאת אי שם, עם כל חברי שהלכו לי.. גם אחרי כל כך הרבה שנים, מוזה זה דבר קשה, ופצע לעולם לא מגליד, צלקת בצורת “היקי” לעולם נשארת… והמחשבה אותי מאפיינת..

שמתי לב, אני כותבת, מוחקת ושוב כותבת, השראה מעורפלת, מיום יפה, מנוף מרהיב, עלים, צמחים, אוויר נקי. אני כותבת קצת אהבה, מוציאה ומוקיעה את המועקה.. כותבת מדיכאון רגעי, או מסתם יום אפרורי.. אני כותבת על אור, חשיכה, אבידה, מציאה… ממציאה, ממחישה, תחושה מוזרה… אני כותבת.. אני כאן.. ואם לא הייתי כאן?

אז… בעצם… יכול להיות שיום אחד, השראה תגיע ואכתוב על מישהי אחרת, בסגנון שלי, אולי יותר פלפלית, מצחיקה, פחות רגישה, חזקה, דעתנית, אמיצה, ונחושה.. או שאולי אני בעצם כל אלה, ולא תמיד יש בי אפשרות להבחין או רק להציץ עמוק בתוך תוכי..

*היי, אמרו לי שוב, מה היה קורה אם_ לא הייתי כאן?*

מה היה קורה אם_לא הייתי
דרוג הסיפור 5 | 8 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך