מוטל בעגלה ריקה

05/10/2012 583 צפיות אין תגובות

בפינה החשוכה ביותר של העגלה ישבתי. או שאולי יותר נכון להגיד “שכבתי”. בעצם, גם זה לא בדיוק נכון. אני חושב שהכי מדויק יהיה להגיד שהיתי מונח שם.- בפינה המעופשת ביותר של העגלה הסגורה, שקפצצה ונסעה לה לאורך אלפי קילומטרים, שהיו כולם זהים מבחינתי, מכיוון שלא טרחתי להרחיב את עפעפיי ולהציץ מבעד לחריצים שבעגלה.
לא ראיתי כלום מלבד חושך, בגלל שמלבד אותם החריצים, העגלה הייתה אטומה לגמרי.- אטומה וריקה, ומתגלגלת ללא סוף. מתגלגלת בעקבות הנהג השמן…
העגלה הייתה רתומה למכונית נפוחה.- עמוסה במזון מכל סוג ומין. קופסאות קוטג’ כיסו את המושבים.- עלייהם הועמסו חבילות אורז ואטריות, ושעועית, וירקות, ובשר, ובעצם כל דבר שניתן לדחוס אל הפה. הנהג רחב העיניים וחסר העישונים, ישב על ערימה מעוכה של ממתקי גומי. בידו האחת אחז בהגה וכיוונו לכאן ולכאן, שומניו מתנדנדים בהתאם לסיבובי ההגה, ובידו השנייה אסף מחלל האוטו כל דבר שהצליח לתפוס, ודחס אותו אל פיו.- הפעור תמיד כמערה רחבת ידיים. לסתו דחסה כמה סנטרים מיותרים אל חזהו הגדול כשדי אישה, ורגליו הנפוחות, שאיבדו מאורכן, נחו על דוושת הגז בתוך ערימת פשטידות. מהחלונות והדלתות, שלא הצליחו להסגר עד הסוף, השתלשלו נקניקיות וקוטלי חזיר, וכמה סירי מרק שהיו מונחים פה ושם בערימות המזון, הטלטלו ונשפכו לכל הכיוונים.
עשרות ומאות ריחות נהדרים בקעו מכל דבר בחלל האוטו, והתערבלו לכדי ריח אחד מבחיל. הנהג העצום היה שקוע בדחיסה אובססיבית, ובשעיטה חסרת מעצורים על פני הכביש. ממהר.- ממהר להספיק הכל,- לבלוע את העולם כולו בגלגליו. עיניו היו תמיד פעורות, כאילו כלל לא היו לו עפעפיים.- פתוחות לרווחה, וצבע אחיד להן.- צבע אפור, כמו מסך טלוויזיה בין זיפזופ לזיפזופ. לא משדר כלום. לא קולט כלום.

כך עבר נהגי על כל דרכי וכבישי העולם.- בולע אותם עד תום, וסוחב לכל מקום אותי בעגלה החשוכה, הריקה מכל דבר.
ואני?,- אני- הוא. ועניי עצומות, או לא עצומות,- אין זה משנה בחושך של העגלה הנסחבת. וכל הדרכים דומות בשבילי…
לאחר שנים רבות, הגיע נהגי השמן אל קיר גדול ואפור.- אפור כצבע עיניו. וכששעט נהגי אל הקיר, וצבע עיניו כצבע המראה שלפניו, נדמה סוף סוף כי רואות הן. ועל הקיר הגדול והאפור, רשומה מילה אחת גדולה. באותיות שחורות עצומות נכתב.- “הסוף”.
כששעט נהגי אל הקיר האפור, שלח שוב את ידו כהרגלו לבלוע דבר מה, ונוכח פתאום לדעת, שהמכונית ריקה. לועו הפעור, נסגר אט אט, וחיוך קטנטן, רשמי וסמלי, בצבץ לראשונה על שפתיו.

כל הכבוד לך נהגי. באמת שכל הכבוד. המכונית עצרה, אתה כבר אינך קיים, ורק אני נותרתי ברפיוני, בחלל הריק שהותרתה. אתה,- שכל חייך רק בלעתה והתמלאת. גם ממך, כמו כולם, לא נותר בסוף כלום…

אך הינה, מה זה?.- לאחר מספר ימים דלת העגלה החלודה משמיעה חריקה, וחריץ פתאום נפתח לראשונה מזה שנים.
פנימה מטפסת דמות חדשה, וחיוך שליו על פניה הקטנים. התבוננתי בה בסקרנות, באור שבקע ממנה עצמה. יכולתי לראות שראשה קטן הוא, ועגול, ונגמר בזווית חדה מתחת לשפתיה, ללא סנטר כלל. אלה רק גרגורת גדולה, שכאילו בוקעת אט אט מהצאוור הארוך שלה. משם,- מהגרגורת, יצא האור.
הדמות לבשה חולצה מרופטת, ומעיל רוח חום וארוך שרוולים. מכניים פשוטות כיסו את כל רגליה, ובסופן זוג נעליים חומות טובות.- סוליותיהן עוצמתיות עוצמתיות כדוושתו של הנהג הקודם, אך שלוות וצנועות ממנה.
הוא נכנס בשמחה אל העגלה, ונראה שלא הבחין בי. על גבו, היה תיק קטן.- קטן אף מרוחבו, הצר ממילה. הוא ניקה בידו, באופן מרושל, קצת מן האבק שעל חלקה ברצפת העגלה, והתיישב. האור שבקע לו מהגרגורת, האיר בביתיות את קירות הפח של העגלה, ואני הבטתי בו מוקסם.
הוא קיפל את רגליו הדקות הארוכות לישיבה מזרחית, הוריד את התרמיל, וזקף את גבו. באצבעותיו הדקיקות הוא פתח ריצ’-רץ’, ושלף מבפנים פחית שימורים אחת.
אף שניקר עליו שמזמן לא בא אוכל אל פיו, הוא לא התנפל על פחית השימורים, אלה החל בסדרת טקסים סבלנית ומרתקת.- התבוננתי בו בעניין רב כשהוציא מתרמילו בקבוק פלסטיק שקוף ללא תווית, כוס מתכת,- שנצצה באורו, כף, ומטפחת משובצת קטנה, אותה תחב אל צווארונו. הוא הרכין את ראשו, עצם את עיניו, מילמל דברים שקטים במשך שעה קלה, ורק אז מזג מים מן הבקבוק אל הכוס, פתח את פחית השימורים, והתחיל לאכול, בסבלנות. אני הזדקפתי מעט במקומי.- בפעם הראשונה זה שנים, כמעט והתיישבתי, ולא יכולתי להסיר את עיניי מתנועותיו האיטיות, המעודנות.- הוא אכל לאט לאט.- כף אחר כף. לועס היטב, ומתענג על כל ביס. בכל פעם שהמזון החליק במורד גרונו, האירה הגרגורת מאט יותר…
כשסיים לאכול, ארז מחדש את תרמילו, והוציא מפה, בה עיין שעה קלה.
פי נפער בהבעה דמוית חיוך לא מורגל, ועיניי לא חדלו מלהביט באורח. נדהמתי מהאור שבקע ממנו, הוקסמתי מחיוכו השליו ומהתנהלותו הסבלנית. פנטזתי על העולמות שמהם הוא בא.- שם וודאי יש אור בשפע, ואוויר צח לנשום. שם וודאי יש דברים שגורמים לך לחייך.- דברים בעלי משמעות, דברים שראוי להקדיש להם מזמנך. כמו אותה פחית שימורים, שהייתה בוודאי קסומה, אף על פי שהייתה רגילה למראה.
תהיתי לאן מועדות פניו. למרות שבהבעתו נשתקפו מן המפה עולמות קסומים, לא נראה שלא לחוץ במיוחד להגיע אליהם. כשסיים לעיין במפה, הניח את המטפחת המשובצת למרגלות ראשו, ונרדם.
כל הלילה התבוננתי בו, ישן וחולם את חלומותיו. חרדתי מהרגע שיעזוב. חשבתי, כמה מופלא יהיה הדבר, עם הוא יקח אותי איתו, ויוצא אותי סוף סוף מן הכלום שלי, אל המעט המופלא שלו.

אולי היו אלה מחשבותיי שהדהדו חזק מספיק בין קירות הפח עד שהוא שמע אותן, ואולי היה זה המזל העיוור. אבל כשהשמש זרחה, והאורח קם משנתו, הוא הבחין בי סוף סוף. לאחר שהתארגן וסידר את התרמיל על גבו, הושיט האורח את ידו העדינה אלי, חייך את חיוכו השקט הנפלא, והרים אותי מהמקום בו רבצתי זמן כו רב. זמן רב מדי…
הוא ניער אותי מן האבק, וכרך אותי סביב צווארו. כשנחתי בסיפוק על כתפיו הקטנות, הגיע הרגע המיוחל.- הוא פתח את הדלת החורקת, והניח לי לגלוש יחד איתו אל העולם המואר, של חיו השלווים. אל אינסוף שבילים ודרכים, שאת כולם לעולם לא נכבוש.

מוטל בעגלה ריקה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך