מר גלעדי

איך זה שנהיה "מר גלעדי". עד לפני שנה שנתיים… עוד היה ילד. משחק עם חברים במגרש.
"אמא!" היה צועק מלמטה , "אני הולך עם יוני ואבי למגרש"
ואמא היתה יוצאת למרפסת, מתכופפת אליו ושולחת לו נשיקה. אמא יש רק אחת והיא היתה שונה משאר האמהות 'הקשוחות, הרציניות , האסרטיביות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית.
אבל אמא שלו היתה ילדה בנשמתה. גם היא עוד רצתה לשחק.. אז היתה מכינה לו לצהריים, כריכונים קטנים עם דוגמאות , כמו של צב ושפן, לא מרק ולא דייסה ,שניהם תיעבו את המאכלים האלה . וגם עוגיות בכל מיני צורות.פעם בצורת אותיות בעברית ופעם אותיות באנגלית ופעם מספרים ,לפעמים הוא עזר לה ושניהם שיחקו בבצק ועיצבו את הצורות ולפעמים גם צורות מהדמיון.
אבא שלו נפל במלחמה . ככה סיפרה לו אמא. זאת היתה מלחמה שבה המעטים ניצחו את הרבים,כמו ששמע הרבה פעמים בהסטוריה של עמנו.
אמא והוא היו תמיד שניהם ביחד. כשהיה קטן רצה נורא שיהיה לו
אח או אחות כמו לשאר החברים שלו , אבל זה לא יצא.
היה קם בבוקר עם שיר בלב. אמא היתה מכינה לו את השוקו. לוקח כריך והולך לביה"ס. עולה במעלה השביל עם ילקוט העור הכבד שקיבל במתנה ליום הולדתו מדוד אליהו, אחד הדודים מהצד של אבא.העליה היתה קשה והוא היה מתנשם ומתנשף. ביה"ס היה רחוק מביתו . אף פעם לא נסע באוטובוס ולאמא לא היה רכב.
אבל בירידה הוא היה רץ ומתגלגל,עוד ילדים היו יורדים איתו והם צוחקים ומשתוללים. החלבן עמד שם עם החמור השחור שלו ליד עץ החרוב והם שניהם נחו. הילדים היו באים לשחק בצל החרוב.
יום אחד עבר במקרה שם המורה ירוחם בשן, הוא ראה אותם והזכיר להם לרוץ הביתה , כי אמא מחכה. אף אחד לא זז. הוא משך בכתפו והלך .
אמא שלו אז, עבדה במשרד בעיר התחתית. כל יום היתה מגיעה בצהריים לקבל אותו מביה"ס. אחה"צ חוזרת לעבודה. רק ביום שלישי , לא עבדה אחר הצהריים והם היו הולכים לאכול גלידה או פלאפל בהדר.
מר גלעדי מנתק את חוט מחשבתו. באמת החיים נורא קצרים ונורא מהר עוברים. הופ הופ קצת משחקים , קצת לימודים ,צבא, אוניברסיטה.. ואתה בעל משפחה,ואז אתה קצת יוצא לחופשות , קצת נוסע לחו"ל , טלביזיה, מונדיאל , סרטים , הצגות אירוביזיון קונצרט פעם ב… והופ אתה כבר לא ילד , אתה עכשיו מר גלעדי, איש .
פרסונה . מה עשית עד היום ? הוא שואל את עצמו.
מה בנית ?מה יצרת?מה חוללת?
מר גלעדי, איש בודד, מעולם לא התחתן, אין לו ילדים.החיים איך שאומרים עברו לידו.
הוא רואה חשבון. איך בחר את המקצוע היבשושי הזה ?אמא אמרה לו, שילמד. לימים הבין שמקצוע , חשוב שיהיה לו. ותמיד היה טוב בחשבון , והוא הלך על זה . המקצועות ההומניים ממש לא דיברו אליו. אולי קצת בגיאוגרפיה התעניין. יבשות . מדינות . אירואסיה עניינה אותו מאד .
המדינות האסיאתיות שגובלות עם אירופה ,כמו רוסיה,קזחסטן טורקיה . מעניין .
אבל להיות רואה חשבון הוא ממש אוהב . אוהב את המקצוע. את החברה שבה עובד . היתה לו חברה. אשה עדינת מראה . גם היא במקצוע הזה. שניהם יכלו לשבת יחד על ספסל ולשתוק. איזה חוויות כבר היו להם ?מחשבות מתמטיות?
רוזה , ככה קראו לה היתה עולה חדשה והוא צבר. החיבור לא הצליח והם נפרדו.
עכשיו הוא גר בדירה של אמא שלו ,ברחוב גאולה. דירה ישנה עם פסנתר כנף לבן שהיה פסגת הרכישות שלה.בערב היא אהבה לנגן. שופן,ברהמס ,מוצרט הוא היה יושב מוקסם .
אז מה ? כל זה היה בעבר ומה עכשיו ?עכשיו הוא איש. בחר להיות לבד. תמיד ידע להיות לבד. ספרים ענינו אותו יותר מחברים. הספר תמיד מחכה לו ויש לו סיפור…
להיות איש מבוגר ולבד זה לא קל. ואנשים טובים באמצע הדרך תמיד אומרים לו , לא טוב היות האדם לבדו.אבל היום כשהוא כבר נושק לשישים. לא נראה לו שהוא יכול להתחיל במערכת יחסים ,כמו חברים שלו מהעבודה שנשואים שנים רבות. לא תמיד באושר.אבל זה מה יש.אנשים שמתחילים להיות מרירים אפילו כשהם בתוך מערכת כאילו של יחסים. ולפעמים פוזלים הצידה, ומוכרים לאשה הנחמדה שלהם שיש איזה ישיבה חשובה שהם אמורים להיות בה. והיא לא פריירית , היא סוגרת עין אחת. כי למה בעצם לחבל במערכת היחסים למרות שהיא כבר בקושי מחזיקה מעמד.לפחות למראית עין, למען הילדים . שבעצם כבר לא ילדים.אז הנה מר גלעדי,אם תוחלת החיים ארוכה יותר לפי רישומי הסטטיסטיקה ,אז בתור רווק קשיש,יש לך עוד נקודות זיכוי. כי נשואים מתים קודם. אולי בגלל הסטרס…ויש לך ככל הנראה עוד לפחות ארבעים שנה ,אז תחיה אותם!