משכנו של האלוהים

21/11/2009 716 צפיות אין תגובות

איפה משכנו של האלוהים?

אבי אדם נוקשה!!
אמי אישה חולנית!!
ואהובי נהדר!!
אני בת שמונה-עשרה.
פוחדת מאבי.
מרחמת על אמי
ואוהבת את אהובי.
לא הייתי פוחדת מאבי לעצמי, פחדתי על אמי. היו לו התקפות זעם לא מרוסנות. הוא נהג להתנפל על אמי השוכבת במיטתה חסרת ישע, מכה בה בכל הבא ליד,
מכה בשתי ידיו,
בועט בכל חלקי גופה ברגליו,
משליך עליה כסאות ורהיטים,
מכה בה בעזרת מקלות או שוט.
אמי המסכינה מתחננת שיפסיק, מנסה לפייס ולהרגיע אותו ללא הצלחה. היה משתולל כסוס שועט שלא ניתן לרסנו.
הספקתי להכיר היטב את אישיותו של אבי. הוא היה קנאי ונוקשה, בעל דעות קדומות שראה את העולם בעיניים של אבותיו. קשה היה לו להסתגל לעולם המודרני וראה בכל סטייה מהנוהג המיושן כעבירה וכחטא. אהב לשלוט בנו ביד רמה וכפה את רצונו על כולנו. היה אנוכי וחסר-רגשות. לא פעם, לאחר שכלה את זעמו באמי, היה מתנפל עלי, על אחי הקטן ועל המשרתת ומפליא בנו את מכותי. כך סתם וללא סיבה. ואמי המשותקת, המרתקת למיטה מביטה באימה ובפחד. מתחננת אליו:
די כבר!!
למען השם
ולמען מוחמד,
סלח לנו,
אנו אשמים
רחמנות על הילדים
אל תתרגז,
מהיום נעשה רק את רצונך !”.
שנאתי את אבי!!
פחדתי מאבי!!
פחדתי ממנו על אמי!!!
עקב פחדי ממנו הייתי נכנעת לכל דרישותיו. מתחנפת אליו ועושה את כל אשר ביקש. לא הרשה לי לצאת מהבית לבדי. סגר את מכשיר הטלפון במגירתו כדי שלא אוכל להתקשר ממנו לחברותי. הטלפון היה רק עבורו. הוא היחידי שהשתמש בו. אסר עלי לנעול נעלי עקב ולא ללבוש בגדים נאים. אסור הי לי התאפר בכל צורה שהיא. לא אפשר לי, ולו פעם אחת לבקר במספרה כדי לטפל בשערותיי, למרות שהייתי בחורה צעירה ויפה ועברתי את גיל השמונה-עשרה.
מאחורי כל הכבלים הכבדים שאבי כבל אותי בהם,
אהבתי את אהובי,
אהבתי את אחמד.
האהבה גברה על כל הכבלים. מצאתי את הדרכים לפגוש את אהובי, לפגוש את אחמד שכה אהבתי. אבי אומנם היה איש נקשה ובלתי נסבל, אך באותה מידה היה גם תמים ובקלות יכולתי להערים עליו ולהתגנב כדי לפגוש את אחמד. בהתחלה פגשתי בו פעם בחדש, לאחר מכן פעם בשבוע, אחר כך נפגשתי עמו מדי יום ביומו. אבי היה בטוח כי אני כבולה באזקים שבהם כבל אותי ולא חשד בי. לא העלה על דעתו כי למרות כל הכבלים, אני מצליחה להערים עליו ולהתגנב מהבית כדי לפגוש את אהוב נפשי. לא היה ביחסים שביני לבין אחמד דבר שיש להתבייש בו. אילו אבי היה אדם הגיוני ואמי היתה אישה בריאה, הייתי מספרת להם על אהבתי לאחמד והם היו צריכים להיות שמחים באהבה זו ולעודד אותנו להמשיך את הקשר. ביני לבין אחמד היתה אהבה גדולה. לא היה מגע פיזי. אהבנו וחלמנו יחד. הלכנו עם ידיים שלובות כשאנו שמחים ומאושרים, כשני מלאכים וכשני ציפורי-דרור. היינו נפרדים רק לאחר שקבענו פגישה נוספת למחרת היום. כך זה נמשך ואבי בטוח כי איני מעיזה לנתק את הכבלים בהם כבל אותי.
עד לאותו יום!!

הלכתי עם אחמד ברחוב עם ידיים שלובות כשאנו משוחחים וצוחקים יחד, כאילו רק אנו בעולם ואין איש המסתכל בנו. היינו כחולמים ונהנים מכל רגע.
פתאום ראיתי את דודי, אחיו של אבי, עומד מולנו ושולח מבטי-אש לעברנו. עמדתי קפואה על מקומי ורעדתי מפחד. דודי התנפל עלי:
“מי זה שאת הולכת עמו?”.
היתה לי החוצפה להביט בעיניו ולשאול:
מי אתה אדוני?
צרח עלי בקול רם:
שאלתי אותך, עם מי את הולכת, עני לי מיד!!”
הקמתי מהומה וצרחתי בפניו:
מי אתה בכלל?
מה אתה רוצה ממני?”
דודי החל להשתולל:
את פושעת,
את מופקרת,
בואי עמי מיד!”.
הוא תפס בזרועי ומשך אותי בגסות. צרחתי בכל כוחותיי: “
הצילו אותי,
הוא חוטף אותי,
איני מכירה את המשוגע הזה.
הצילו!! הצילו!!”.
הרוגז של דודי הפך להתקפת זעם. אנשים הפרידו בינינו כשהוא צורח:
זו בת אחי,
זו המופקרת,
אני חייב להחזיר הביתה כדי שאביה יטפל בה”.
ואני צורחת חזרה:
הוא משוגע וסוטה,
הצילו אותי!!”.
פניתי אל אחמד, שלבתי עמו ידיים ואמרתי: “בוא נלך לדרכינו, הוא סתם סוטה!!, דודי צורח חזרה:
אני הולך לאביך,
זה יהיה סופך, מופקרת שכמותך”.
התחלתי לרעוד מפחד ומתגובתו של אבי. ידעתי כי דודי ייסע באוטובוס ויעבור זמן רב עד שיגיע אלינו הביתה. הזמנתי מונית והגעתי הביתה כעבור עשר דקות. התגנבתי לחדרי, לבשתי את חלוק הבית ושכבתי במיטה, מעיינת בספר הקוראן. אבי נכנס לחדר וכשראה אותי קוראת בקוראן אמר בשמחה: “ילדה טובה, תמשיכי לקרוא בקוראן, זה ייתן לך רוגע ומנוחת נפש”. כעבור כשעה שמעתי צלצול בדלת. קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת. ידעתי כי הדופק בדלת הוא דודי. החלטתי להמשיך בהצגה שהתחלתי בה.
פתחתי את הדלת ודודי נכנס. חייכתי אליו ואמרתי:
מה שלומך דודי היקר,
מזמן לא ראינו אותך,
אני מיד אקרא לאבי.
התגעגענו אליך מאוד!”
הוא התנפל עלי וסטר על פני:
דודך !! דודך !!.
כיצד את מעיזה,
את מופקרת!”
התפרצתי בבכי מר ואמרתי:
“מה קרה דודי היקר,
מדוע אתה רוגז כל כך”.
אבי נזעק: ” מה קורה כאן, מדוע את מכה את בתי?”
דודי ענה: “רק לפני שעה ראיתי את המופקרת הזו הולכת יד ביד עם בחור שאני לא מכיר. אתה מוכרח לרצוח אותה ולחוס על כבוד המשפחה”.
פניתי לאבי:
מה קרה לדודי היקר,
מה הוא רוצה ממני,
מדוע הוא רוגז?”
אבי פנה לדודי: “מה קרה לך פתאום? היא היתה כל הערב בבית, ראיתי אותה קוראת בקוראן. אתה בטח טועה, ראית מישהי אחרת.” דודי התפרץ: “ראיתי אותה במו עיני, היא משלה אותך ורמסת את כבודך, אל תאמין לה, היא משקרת!!”.
אבי החל לחקור אותי למעשי במשך היום. אמרתי לו הייתי בבית-הספר יחד עם חברתי “חדיצ’ה” ולאחר הלימודים היא לוותה אותי עד הבית. אם אינך מאמין, צלצל אליה”. הוא צילצל וחדיצ’ה אשרה את דברי.
אבי לא ידע כיצד עליו לנהוג. הוא האמין לדברי וקבל אשור על כך מחברתי. הוא ראה אותי במו עיניו כשאני שוכבת במיטה וקוראת בקוראן. היה בטוח כי דודי טועה. דודי מצדו, עמד על דבריו. כשראה שאבי אינו מאמין לו הוא הציע: “אם דבריה נכונים, אני מציע כי היא תשבע על הקוראן שהיתה כל הזמן בבית ושלא היתה ברחוב עם הבחור. אני ראיתי אותם במו עיני”.
אבי הביא את ספר הקוראן הקדוש, שם את ידי עליו ואמר: “תשבעי שלא את הייתי עם הבחור ושהיית רק בבית”.
נבהלתי. רעדתי מפחד.
אני בחורה מאמינה ולא יכולה להישבע לשקר.
פחדתי מעונשו של האלוהים.
אך לא היתה לי ברירה. אם לא אשבע, אבי יאמין לדודי וירצח אותי. לא רציתי למות. רציתי לחיות וכדי לחיות עלי להישבע שבועת שקר. הנחתי את שתי ידי על הקוראן, עצמתי אל עיני ואמרתי:
אני נשבעת בספר הקוראן הקדוש שדודי לא ראה אותי הולכת בחוץ עם בחור. לא אני הייתי.
אני נשבעת כי הייתי בבית!”.
דודי השתולל והתנפל עלי במכות נמרצות כשהוא צורח כמטרף: “היא משקרת, היא נשבעת לשו. אל תאמין לה, אם לא תרצח אותה אני אעשה זאת במקומך. היא מופקרת שרומסת ברגל גסה את כבוד המשפחה!”.
אבי היה חסר סבלנות. מבולבל ולא יכול להחליט למי להאמין ולמי לא להאמין. אמי המשותקת פורצת בבכי מר ומתחננת לאבי שיציל אותי ממכותיו של דודי. אך אבי כילה את כל זעמו באמי חסרת הישע. התנפל עליה במכות נמרצות ובקש להשתיקה.
אבי הכה את אמי!!
דודי הכה אותי!!
אחי הקטן עמד בפינת החדר כשכולו רועד מפחד!
דודי לקח את הקוראן הניח עליו את שתי ידיו ונשבע: “אני נשבע בקוראן הקדוש שלפני שעה ראיתי את בתך המופקרת כשהיא הולכת שלובת ידיים עם בחור זר. אני נשבע שזו האמת וכל האמת!!”.
לאחר מכן יצא מהבית כשהוא אומר לאבי:
הרי אני נשבעתי, ובתך נשבעה,
עליך להחליט לאיזה שבועה אתה מאמין.
אם תאמין לשבועתה ותדחה את שבועתי,
אני נשבע שאנקום את נקמת המשפחה.
אני נשבע שארצח אותה כדי למחוק את הכתם שהטילה המופקרת הזו על המשפחה”.
דודי יצא את הבית.
אבי נדחף וישב על אחת הכורסאות
אמי המשיכה ליילל במיטתה
אני ברחתי אל חדרי, נעלתי את הדלת ושכבתי במיטה, כשאני חוששת מעונשו של האלוהים עקב שבועת השקר שנשבעתי.
כעבור מספר שעות שמעתי את צלצול הטלפון ואת קולו של אבי: מה אתה אומר? הוא שוכב בבית-החולים? אני מיד בא”.
הוא פנה אלי: “תתלבשי מהר בתי היקרה. עלינו למהר לבית-החולים. לדודך לקה באירוע מוחי והוא משותק בכל חלקי גופו ועומד למות בכל רגע!”
שאלתי: “האם אלוהים יסלח לו?”
אבי ענה נמרצות: “אלוהים לא יסלח למי שנשבע שקר על ספר הקוראן!”.
האומנם!!

משכנו של האלוהים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך