סיפור ללא שם, אנשים ללא שם

09/03/2013 478 צפיות 2 תגובות

סיפור ללא שם, אנשים ללא שם:

אני מדמיין אותו עכשיו. באמצע השדה הריק, מלא החול. הוא יודע שלמקום בו הוא נמצא קוראים “שדות הקטל של פול פוט”. הוא רואה את אחיו מימינו חופר בור ונורה לתוכו. נתנו לו מסמך, לאחיו. במסמך היה כתוב “אני מתחייב בזאת שאינני מאמין בקיומו של האל”. בתחתית ההצהרה ביקשו ממנו לחתום ולהוסיף את המשפט “אני מאשר בזאת את כל הכתוב לעיל”. הוא קרא את המשפט ואז כתב “אני מאשר בזאת את כל הכתוב לעיל” ונלקח לשדות הקטל למות על שהוא יודע קרוא וכתוב. משמאלו עמד וחפר אדם נוסף, שדוף עד העצם, מת-חי על שתי רגליים כמו כל מי שהכיר. הוא מוּצא עכשיו להורג על כך שאמר משפט בשפת אמו, השפה היחידה שידע. ואילו הקמבודי עצמו הצופה לימינו ולשמאלו נידון למוות לפני כשעה על שנצפה עובד את השדה שלו כשהוא מרכיב משקפיים. נזרק לעברו את חפירה שחוק ועקום ונאמר לו לחפור. הוא חפר. אני מבין אותו. גם אני הייתי חופר. שיירו בו כבר לתוך הקבר, זה נשמע כמו פנטזיה רטובה, אופטימית ורחוקה, והנה בכל זאת הוא עמד מרחק שתי דקות ממותו המיוחל. הוא חפר לאט, אבל זה רק כי היה עייף מאוד. מחר אמו ואביו יגיעו לשדה הזה פה ויושלכו גם הם לאחד מקברי האחים המרצפים את בית העלמין המאולתר הזה. עבורם אפילו אין סיבה רשמית, תהיה מגוחכת ככל שתהיה. אותם הורגים כדי להשלים את המכסה שהוקצבה בתחילת השבוע בידי הנשיא. עכשיו כבר סוף השבוע, ונרשם פיגור קטן בתפוקת ההרוגים. בשביל זה אנשים כמו אמו ואביו נמצאים. הוא שמח שהוא הולך קודם. שזהו, כבר עוד מעט, רק עוד קצת. זה עודד אותו לחפור בשארית הכוחות שנותרו לו, ובהנעה ודחף כנים ואולי אף מעוררי השראה במקרים אחרים מאוד. מחשבותיו האחרונות, לפני שהתנפצו ממנו לכל עבר בירייה בודדת בעורפו, היו שזורות ב”תגיד תודה שזה ככה, בא בקלות”. רבים משכניו ושכנותיו נאנסו ועונו בבתי כלא ובמרתפים חשוכים. עונו למוות. בשום שלב בעינויים הארוכים והיצירתיים לא היה עניין לאף גורם ממשלתי לשאוב איזושהי פיסת מידע כזו או אחרת מהמעונה. אלו היו עינויים לשם התחרות וברוח חופשית. “תגיד תודה שאתה פה ליד הבית”, “תגיד תודה שאהבת פעם ושאהבו אותך בעולם הזה”. הקצין עמד מאחוריו והשתעשע: “מוכן?”, הוא שאל ואפשר היה לשמוע את החיוך בקולו, והקמבודי הצעיר וקצר-הרואי ההין להשיב: “כן”. נורתה ירייה וקול הנפץ נמהל מיד בתזמורת הקליעים האחרים שנורו מסביב, והלז נאסף אל אֶחיו באחת. הקצין, שבקושי שמע את קול הירייה שלו עצמו, עצר לרגע וניסה לחפש איזשהו מקצב בכל היריות, והיות שניחן באוזן מוסיקאלית משובחת ובחוש קצב בריא, הצליח למצוא תבנית בתוך סימפוניית הקליעים הבוערים והדבר שעשע אותו אף יותר. במקום אחר יכול היה להיות אולי מוסיקאי מוערך. פסנתרן, מלחין, מנצח. מי יודע. שמו יכול היה לצאת ברבים מן המערב והלאה לעולם הגדול. דווקא הרף הרעיון הזה שקע בו והשקיע את מצב רוחו, שעד כה היה מעוּדד למדי ואף עליז. הוא המשיך בשורה, הפעם כבר לא מתלוצץ עם הנידונים, רק יורה והולך, הולך ויורה. למעלה הציפורים צייצו והשמיים היו בהירים, יום יפה. משב רוח קריר צינן את החיים והמתים בשדה, והקצין המצונן סנט באפו והלך בזריזות ללבוש מעיל…

סיפור ללא שם, אנשים ללא שם
דרג את הסיפור

תגובות (2)

מדהים, מוזר, משונה, נוראי, יכול להיות מציאותי, פשוט יפיפה.

12/03/2013 15:56

תודה רבה על התגובה. אני שמח שאהבת…

עמית.

12/03/2013 17:08
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך