סיפור ללא תשובה בשלוש זוויות

05/10/2012 640 צפיות אין תגובות

פרק 1- איך שהכל התחיל להתדרדר
בכלל לא התכוונו לשתות כל כך הרבה באותו היום. זאת אומרת,- מזור היה די מדוכא, והייתה מההתחלה תחושה שנשתה יותר מהרגיל. אבל בחיי,- בחיים לא הייתי מנחש שהדברים יתגלגלו כמו שהם התגלגלו.
מה שעוד,- עם מסתכלים על זה מנקודת מבט רחבה, בכלל לא שתינו כאלה כמויות מטורפות.- 12 בירות זה אומנם הרבה בשבילנו, אבל בתכלס,- יחסית למה שאנשים שותים בכל מני מסיבות וכאלה, זה סביר לגמרי. אני חושב שפשוט היינו בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. הרי במסיבה רועשת בתל-אביב ב1 בלילה באיזה יום שישי, אתה יכול לשתות עד שאתה מקיא על הרצפה, ואתה בכלל לא יודע איפה אתה, ואף אחד לא יגיד לך כלום. אבל בטיילת בנהריה, ב1 בצהריים של יום רביעי, מספיק שתתנדנד קצת ותסתכל על העולם במבט מעורפל כדי שתהווה גורם מטריד ומלחיץ מבחינת העוברים ושבים.
אנשים אוהבים שההתנהגות הפראית הזאת נשמרת היטב בגבולות שלה.- הציוויליזציה אוהבת שפריקת רגשות נעשית רק כשכולם מסביב גם כן באותו מצב, ושהכל חשוך ומוסתר.- מטואטא מתחת לשטיח.

אבל מה לעשות.- אנחנו היינו באותו היום לא במסיבה אפלולית ומלאת רעש משתיק, אלא תחת שמש הצהריים הנעימה של חוף הים. זה היה יום יפה עם גלים נמוכים ורוח קלילה נעימה, בחוף היו רק מעט אנשים, ורק בית קפה-פאב אחד היה פתוח. התחלתי לחשוש מהצרות שעלולות לבוא לנו, כשמזור עבר את הבירה השישית,- שתמיד הייתה הגבול שלנו. טקסס זינק אחריו בלי לחשוב פעמיים, ואני, אני התלבטתי.- מצד אחד כדאי שיהיה מישהו מפוקח יותר למקרה שיהיו צרות, ומצד שני, כל הכיף בלהשתכר ביחד זה להיות באותו המצב, ובשביל זה מזור הביא אותנו.- כדאי שנהיה שיכורים ביחד איתו. לא כדי שנשב ונשגיח עליו. אז החלטתי ללכת על זה, וזינקתי אל הבירה ה השביעית בעקבותיהם.

אחרי שעברנו שלושתנו את הגבול הזה, הבירה השביעית הפכה לשמינית, וזאתי הפכה לתשיעית. אז עוד בסך הכל עשינו קצת רעש. אבל האנשים המעטים שעברו בטיילת, לא חיכו להרבה יותר מזה.- הברמן לכסן אלינו מבט סולד, כל מיני טיפוסים שעשו הליכה על הטיילת הגבירו את הקצב כשהם חלפו על פנינו, והייתה איזו זקנה אחת, עם שיער צבוע ותיק נשי קטן כזה מעור, שישבה בבית הקפה ובהתה בנו. אני חושב שהיא זאתי שהזמינה את המשטרה…
כשהניידת התקרבה, הייתי כבר שמח מדי בשביל לדאוג.
המכונית הכחולה נסעה לאורך הטיילת, ועצרה כמובן על ידינו, מכיוון שאנחנו היינו ההפרעה הכי גדולה בשגרת אחר- הצהריים השקטה. זאת אומרת, אני ומזור דווקא לא עשינו בלאגן, ולא הפרענו לאף אחד.- מזור התרחק, ישב על החוף, וצייר את הציורים שלו, ואני סתם ישבתי על הספה של הבית קפה וחייכתי כמו דביל. אבל טקסס,- בחיי איך שהוא השתגע שם.- קילל עוברים ושבים בצעקות, ירק כל הזמן, ובדיוק כשהמשטרה הגיעה, הוא התחיל להוציא את הבקבוקי זכוכית מהמכל של הפיקדון, וככה לנפץ אותם על המדרכה אחד אחד.- מפזר שברי זכוכית צבעוניים לכל עבר.

“צהריים טובים, אדוני,” אמר שוטר קרח בטון סמכותי, ויצא מהניידת הכחולה שלו.- “התקבלו תלונות שאתם מפריעים לסדר הציבורי. אתם שתיתם אלכוהול או שצרכתם סמים כלשהם?” הוא שאל לפרוטוקול עם מבט סולד בעיניים.
“כן, בוודאי,” עניתי לו בחיוך, והמשכתי לנדנד את הראש בחיוב גם הרבה אחרי שזה היה רלוונטי…
השוטרים היו בסך הכל ממש בסדר.- הצלחתי לשכנע את טקסס להפסיק לצעוק, ולרגע חשבתי שעוד יהיה לנו סיכוי לצאת מזה בלי יותר מדי בלאגנים. אבל בדיוק שחשבתי שהכל כבר בסדר, ופרשתי ידיים בשביל לחבק את השוטר, ומזור התקרב בצעדים מסורבלים בשביל לבדוק על מה העניין, טקסס התגנב עם אחד הבקבוקים המפגרים שלו, ולפני שהספקתי לעשות משהו, הוא הנחית אותו בכל הכח על הראש של השוטר.
הקירח התמוטט על המדרכה ונאנק.- בגלל שלא הייתה לו אפילו שערה אחת על הראש, היה אפשר ממש לראות את שברי הזכוכית תקועים בקרקפת השומנית שלו. דם טפטף ממנו, והצטבר לשלולית קטנה.
“מוות למנאיקים!” צעק טקסס. וככה מצאנו את עצמנו,- טקסס שעוד השתולל וקילל את כולם, אני עדיין עם אותו החיוך, מנסה למצוא דרך לחבק דברים עם האזיקים, ומזור, שהיה מבוהל, וניסה להבין מה קורה סביבו.- במושב האחורי של הניידת, בדרך למעצר…

פרק 2- הלילה הנורא
תמיד נטפלים למי שמתנהג מוזר.- אפילו עם הוא לא מזיק לאף אחד. ככה יצא איכשהו, שלמרות שטקסס בכלל היה זה שניפץ את הבקבוק על השוטר, אני הייתי זה שעוכב בסוף בתא-מעצר.
הצרה הייתה, ששלושתנו היינו יותר שיכורים מאי-פעם, ולא היה אף אחד שייקח את העניינים לידיים ויסדר את המצב עם השוטרים.- פלויד כל הזמן חייך את החיוך המפגר שלו וניסה לחבק את כולם, טקסס לא הפסיק להשתולל ולצעוק, ואני פשוט לא הייתי מחובר כל כך למה שקורה.
הייתי צריך לשתות באחר-הצהריים הזה. הייתי פשוט חייב.- כי כשמגיע לי הדיכאון, ויוצא לי החשק לחיות, פשוט אי אפשר לשרוד בלי לברוח לאנשהו. והפעם זה היה דאוון חזק במיוחד…
ידעתי שאני הולך לשתות הרבה. בגלל זה לקחתי איתי את פלויד וטקסס. אבל במקום להישאר יציבים ולהשגיח על המצב,- שני המטומטמים האלה כנראה זינקו בעקבותיי אל הבירה השביעית ומעבר לה. הייתי צריך לדעת שאי אפשר לסמוך עליהם.

השוטרים השאירו אותנו בתא עד שהתפקחנו. זה לקח עד הערב, והיה שם קר ומסריח משתן.- הרגשתי כאילו שאני הולך להקיא כל רגע, ותהיתי איך זה מרגיש להיחנק למוות מהקיא של עצמך?. טקסס כל הזמן דפק עם האזיקים על הקיר, ופלויד לא הפסיק לצחוק. אני זוכר שחשבתי שהיה כבר עדיף לשבת בתא מעצר הזה בלעדיהם. אבל אחר-כך גיליתי, שעם כמה שהרעש שהם עשו היה מעצבן, השקט של הלבד הוא הרבה יותר גרוע.

באמת שאני לא זוכר ולא יודע איך קרה בסוף שאני זה שעוכבתי פה. מיד כשהתפקחנו, שלושתנו סבלנו מכאבי ראש נוראיים, והעייפות מכל האנרגיה שפלויד וטקסס הוציאו בלצחוק ולצעוק, כנראה באה להם בבום. אני לעומתם, לא הייתי עייף. אבל כל הדיכאון הזדחל לי בחזרה למוח כשהאלכוהול יצא, כמו עובש בחדר לח. ולא רק שהדיכאון חזר למצב הקודם, אלא שגם נוספה לו תגבורת.- כאילו שזרם הבירות ששתיתי הדף הכל לצדדים כמו נהר גואש. וכשהוא יצא, הוא השאיר אחריו חלל ריק.- שלתוכו הדיכאון והחרדות יכלו להיכנס באין מפריע.- תופסים טרמפ על מאות זיכרונות ומחשבות איומות, שעושים את דרכם חזרה אל התודעה שלי.
אז בזמן שפלויד התנצל שוב ושוב בפני השוטרים, וטקסס שלף כמה שטרות לדמי ערבות או לשוחד או משהו כזה, אני המשכתי לשבת בפינה, ולשקוע במחשבות. טקסס ופלויד מלמלו משהוא לגבי לבוא ולהוציא אותי, ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי פה לבד.- מעוכב במעצר לכל הלילה…

התא היה קטן, מן הסתם, וחשוך. היה בו ספסל בלי משענת, עם ריח של שתן וקיא, וחלון גבוהה עם סורגים.- שדרכו חדר אור הירח, ושיחק על הקיר משחקים מרושעים של צללים ואורות.
על אחד הקירות הייתה מראה.- מעופשת ומלוכלכת, ובלי שום סיבה הגיונית להימצאות שלה שם. לא היה לי לא ספר, ולא שום דבר להעסיק בו את עצמי. לקל הצרצרים המונוטוני שחדר מבחוץ, התחלתי להרגיש שוב איך שאני אוכל את עצמי למוות עם מחשבות מבפנים. הייתי חייב לברוח.- לברוח לאנשהו, להתחמק מהשקיעה הזאת,- להתלות באיזה משהוא חיצוני לי. המראה, הייתה ה”אטרקציה” האפשרית היחידה בחדר. אז ניגשתי אליה, והתחלתי לצייר על האבק.- עם הזרת, בקווים הכי קטנים שיכולתי לעשות.- כדאי לנצל כמה שיותר את המקום.- למשוך כמה שיותר את הסחת הדעת הזאת. אבל כל קו וקו שעשיתי, חשף עוד איזה חלק מהפנים שלי. ואחרי ממש לא מספיק זמן, המראה הייתה נקיה, ונאלצתי להסתכל לעצמי בעיניים. נראיתי כמו סמרטוט.- סמרטוט ישן ומעופש.- כזה שכבר לא ברור למה לא זורקים אותו לזבל: השיער שלי היה מבולגן, העיניים שלי היו רפויות, ושקים גדולים של עייפות נתלו מהם. הפה שלי נח בצורה מעוסה,- כאילו שוויתר על האפשרות לחייך אי פעם, והעור שלי היה חיוור כמו של גופה…

עמדתי ככה מתנודד ובהיתי במראה, מנקה את האבק מהזרת על המכנסיים שלי, כשלפתע ראיתי איזה הבזק.- מאחורי השתקפות הכתף שלי במראה, נראתה איזו תנועה. בחיי איך שנבהלתי,- כמעט והשתנתי במכנסיים. אני מאוד פחדן בקטעים האלה, ובזמן שהלב שלי הכפיל ושילש את הקצב שלו, המוח שלי התחיל להמציא אלף ואחת סיפורים על מה שזה יכול היה להיות. הסתובבתי והסתכלתי סביבי.- לא היה שם כלום. הלכתי ובדקתי מתחת לספסל.- שום דבר…
“יש שם מישהו?” שאלתי בחשש. ואף אחד לא ענה.

בפעם השנייה זה היה אפילו יותר מפחיד.- אחרי שנרגעתי חזרתי להסתכל במראה, והפעם השתקפה שם דמות ברורה,- מאחורי הכתף שלי.- יושבת בכריעה, עם הגב אלי, ומתעסקת במשהו על הרצפה. כשהסתובבתי בבהלה, החדר הקטן היה שוב ריק.
הפעם לא היה לי אומץ להוציא שום צליל מפי, וגם לא היה לי אומץ לבדוק את החדר. ניסיתי את הטריק הזה עוד כמה פעמים, והתוצאה בכל פעם הייתה זהה.- במראה, הייתה דמות.- יושבת מאחורי, ומרוכזת באיזה משהו על הרצפה.- ראשה מורכן וגבה כפוף. וכשהסתובבתי, לא היה שם כלום.
התחלתי לבכות וליבב מרוב אימה, אבל לא היה מי שישמע אותי.
כשפעימות הלב איימו כבר לנפץ לי את הצלעות, בקושי שהעזתי להניד עפעף. בהיתי כמהופנט במראה. בשרי היה קפוא כקרח, ועורי החיוור נטף זיעה קרה.
העניין עבר את גבול המפחיד והמלחיץ, כשהדמות לבסוף הסתובבה לכיווני, ויכולתי לראות שפניה הם פני. נוכחתי לגלות, שהדמות העסוקה שבמראה, היא למעשה אני. אפילו האומץ ליבב עזב אותי, ונותרתי משותק, עם עיניים פעורות, ודמעות קרות שנשרו מהן לאט.
לא הייתי מסוגל להסיט את מבטי ממנה שנראה כמו תמונתי שלי. ההשתקפות האיומה המשיכה להתעסק עם החפץ ההוא על הרצפה.- מגניבה מדי פעם מבט לכיווני,- ספק מודעת לעובדה שאני שם, ספק לא מודעת. לאחר זמן מה, כשהיטבתי להתבונן באותו החפץ על הרצפה, התברר לי, לאימתי, שזהו אקדח.

לא הסתובבתי גם כשהאני השני במראה לקח את האקדח וקם, ולא הסטתי את המבט מהחיזיון, גם כשהוא התקדם לכיווני…

פרק 3 ואחרון- איך שיצאנו לחלץ את מזור מהמעצר, ומה שמצאנו שם.
למחרת בבוקר קמתי עם הכאב ראש הכי נוראי שהיה לי בחיים.- כאילו שדפקו לי כדור ישר בגולגולת.- בחיי.
בשנייה הראשונה כשהתעוררתי, חשבתי שאני הולך למות, וכמעט שצרחתי מכאבים.- שתי הרקות שלי פעמו כמו זוג מגברים מקולקלים שנתקעו על פול ווליום, ולקח לי משהו כמו חצי שעה רק בשביל לפקוח את העיניים.

מיותר לציין, שהבוקר השתרך לאט מאוד. בזמן שדעדעתי עם עיניים חצי עצומות מהמיטה למקלחת, ניסיתי להיזכר מה לכל הרוחות בעצם קרה אתמול. זה בא לי בהתחלה בתמונות חסרות הקשר.- פלויד משחד שוטר, קול של בקבוקים מתנפצים, נסיעה בניידת. ובסוף, כשנפל לי האסימון, הלבינו לי הפנים בבת אחת.- קלטתי פתאום, שלא רק שסיבכתי את מזור ופלויד בצרות, אלא גם שהשארנו את מזור לבד בתא המעצר,- עם כל הדיכאון שלו ועם ההינג אוובר.- שזה שילוב לא טוב בכלל.
אז עם כל הכאב ראש הזוועתי הזה והכל, הכרחתי את עצמי להתקשר לפלויד כדי שנלך ונמצא דרך לשחרר את מזור. התקשרתי אליו 4 פעמים. בשלוש הראשונות הגעתי למענה הקולי, ורק ברביעית, אחרי איזה דקה הוא סוף סוף ענה, בקול חלש וצרוד.
“אה… מי זה?” מלמל פלויד מהצד השני של הקוו.
“אחי,- זה טקסס.- קום מהר! צריך ללכת לשחרר את מזור!”
“מה?…. מי?”
“טקסס, טקסס.- נו, ראבק.- תתעורר כבר.- אין זמן!”
“טקסס?… עזוב אותי אחי, תן לישון.” הוא מלמל לי לתוך השפורפרת וניתק.
התקשרתי אליו עוד פעמיים והגעתי לתא הקולי, ורק בפעם השלישית הוא ענה, והצלחתי לשכנע אותו לקום. עד 3 בצהריים היינו כבר מתנודדים לאיטנו ברחוב, עם משקפיי שמש גדולות, תחת חום הצהריים הכבד,- לכיוון תחנת המשטרה.

הדבר הראשון שתקעו לי בפרצוף כשהזדהנו בדלפק, היה כתב אישום על תקיפת שוטר. הבני זונות האלה לא נתנו לי בכלל ללכת לראות את מזור עד שמילאתי להם שם איזה 200 ניירות. היה שם ריח לא טוב, ופלויד כל הזמן נדנד להם שיתנו לנו ללכת לתא מעצר, וחיפש מישהו שיקח מאתנו את הדמי ערבות. בסוף,- אחרי שמילאנו עוד טפסים וניירות בקשר למזור, ואחרי שנתנו לי תעריך למשפט, הגיע איזה מנאיק שמן אחד עם צרור מפתחות, ולקח אותנו סוף סוף לראות אותו…

כבר קודם, כשמלאנו את הטפסים, נראה לי מוזר שמזור כל כך שקט. אני חשבתי שהוא בטח ישן. בחיים לא הינו יכולים לנחש את מה שבאמת ציפה לנו שם.
ראשון נכנס השוטר, ומיד פלט צרחה, וכמעט נפל אחורה מרוב בהלה. פלויד מיד נכנס בעקבותיו, ומיד צעק גם הוא- “פאק!- הולי שיט!”.
אני נורא נבהלתי, כי פלויד הסתכל לכיוון התא עם עיניים פעורות, והחזיק את הידיים על הפה כאחוז אימה. לאחר כמה שניות, נכנסתי ונחרדתי גם אני.- בלי שום הסבר הגיוני,- המראה הקטנה שבתא הייתה מנופצת, ומזור שכב מקופל על הרצפה, עם חור גדול באמצע הראש, ונחל של דם, שזרם ממנו אל מחוץ לסורגים…

סיפור ללא תשובה בשלוש זוויות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך