היום האחרון

21/11/2009 612 צפיות אין תגובות

היום האחרון!
נסעתי לשוויץ!!
אבי היה חולה והיה עליו לנסוע לשוויץ כדי לקבל טיפול רפואי הולם. הוחלט שאלווה אותו במשך כל שהותו שם. בעלי לא התנגד. בעצם, איש לא שאל אותו ואיש לא בקש את הסכמתו.
נסעתי עם אבי לעיירה קטנה הממוקמת על הר גבוה ולמרגלותיה אגם מים מקסים שצללי העצים הגבוהים משתקפים על פני המים. נוף נפלא ומזג אויר קריר ונעים. אנשי העיירה היו חביבים ונחמדים שהשתדלו להנעים לנו את שהותנו בקרבם. מכניסי אורחים, אדיבים ורגועים שהחיוך לא מש משפתיהם. זו היתה נסיעתי הראשונה לאירופה. לא תיארתי לי שאירופה יפה ומקסימה עד כדי כך!! היופי של העיירה הרגועה והשלווה הזו פתח את לבי, אהבתי את הנופים המשגעים, את האווירה הרגועה ובעיקר את האנשים. הסתובבתי ברחובות הרחבים והנקיים המרוצפים במרצפות צבעוניות. כל העיירה צבועה בצבעים מרהיבים. כל בית צבוע בצבע אחר. הפרחים פזורים בכל פינה ופינה. גן עדן של ממש.
מצב בריאותו של אבי לא היה מסוכן. הוא נרגע ונהנה מהאווירה השלוה של העיירה ומהאירוח המושלם של בית המלון. כך שהיה לי מספיק זמן לעצמי. נהניתי לשוטט בחניות המלאות כל טוב. נהגתי לצאת לטיולים משעות הבוקר המוקדמות ולחזור בלילה עם שקי הקניות המלאים. הרגשתי שאני נמצאת בגן-עדן של ממש. הרגשתי כמרחפת בעולם מופלא שלא הכרתי קודם.
עברו הימים ואני נמצאת בגן העדן החלומי!! הכרתי כל פינה ופינה, כל רחוב, כל חנות. הכרתי את האנשים בשמותיהם והם הכירו אותי כאילו הייתי אחת מהם. כולם קראו בשמי והזמינו אותי למקומות נפלאים שהקסימו אותי.
כעבור מספר שבועות מציתי את כל מה שהיה בעיירה. לא היה דבר חדש שישבע את רצוני. העיירה פתאום החלה לשעמם אותי!!
הרגשתי בודדה ומשועממת. התיישבתי בבתי-קפה, דבר שלא היה מקובל בקהיר, אך הייתי בודדה. לא היה נעים לי לשבת לבדי.ייחלתי לעצמי שאחדות מחברותי יצטרפו אלי כדי להפיג את בדידותי!! לא אמרתי שייחלתי לעצמי שבעלי יצטרף אלי!! לא רציתי שיצטרף אלי!!! טוב היה לי להיות רחוקה מהבית, מבעלי ואף מילדיי. טוב היה לי להיות חופשית ומשוחררת מכל מחויבות משפחתית!!.
בפאתי העיירה היה יער נפלא. לא העזתי לטייל שם לבדי!! לא נאה לאישה צעירה להסתובב לבדה ביער. הבטתי בקנאה בבחורות הצעירות שהולכות מחובקות עם בחורים צעירים ונאים.ייחלתי לעצמי שאהיה אחת מהן!! שגם אני אטייל עם בחור צעיר המחבק אותי באהבה ובתשוקה!!
הקנאה הפכה לרוגז ולשנאה.
שנאתי את הבחורות ההן.
היה לי דחף להתנפל עליהן ולחטוף את בני-זוגן הצעירים ומלאי-החיים.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה!!
נאבקתי קשות כדי להתנגד לרצוני!!
רציתי לחיות כפי שחיות הבנות בעיירה!
אישה משוחררת!!
אישה אהובה ונחשקת!!
רציתי לטעום את טעם החיים לאחר שכל חיי הייתי כבולה בכבלים כבדים ונאלצתי לחיות עם בעל שאיני אוהבת ואיני מרגישה כלפיו כל תשוקה או אהבה.

בחדר השכן לחדרנו בבית-המלון גר גבר ממוצא איטלקי. לא היה צעיר, נראה כבן ארבעים שנה. שערות שיבה אחדות, אך נראה כגבר נאה ובעל מבנה גוף חסון שכל בחורה היתה מאושרת להיות במחיצתו.
חייך אלי!! לא הגבתי לחיוכיו. היה מביט אלי כשאני יושבת לבדי בבית-הקפה או באולם הקבלה של בית המלון. שולח לעברי מבטים וחיוכים מקסימים שהיו מרעידות את לבי!! אך אני אילצתי את עצמי להתעלם ממבטיו ומחיוכיו ולהתנהג כפי שאישה נשואה ומכובדת נוהגת.
אך בתוך תוכי רציתי אותו!!
רציתי לרוץ אליו וליהנות מחיבוקיו.
השתוקקתי אליו כתשוקת אישה אל גבר!!
רציתי אותו בכל מאודי!!
אך לא העזתי לענות לחיזוריו!!
באחד הימים נפגשתי עמו במעלית.
אמר לי בחיוך: “בוקר טוב עלמתי!”.
התרחקתי לפינת המעלית, הנמכתי את מבטי אל הרצפה ולא עניתי.
המשיך לשאול: “האם העלמה מספרד?”.
עניתי קצרות “לא”.
“אולי העלמה מצרפת?”. שאל.
“לא”, עניתי קצרות.
הוא שתק למספר שניות ושאל שנית: “איך בריאותו של האבא?”
עניתי כשמבטי מושפל כלפי הרצפה: “ברוך השם, בסדר.”.
המעלית נעצרה בקומה בה גרנו. מיהרתי לחדרי, אך הוא קרא לעברי:
“למעשה אני יודע שאת ממצרים. נודע לי על כך מפקיד הקבלה במלון. פניתי אליך כי רציתי להכיר אותך ולשוחח עמך”. לא הגבתי. אך הוא לא הרפה ממני ושאל: “יש לי שני כרטיסים למופע של מרוצי-סוסים, אשמח מאוד אם תסכימי להתלוות אלי”. עניתי: ,לא! תודה לך על כל מקרה!!”.
מיהרתי לחדרי.
נעלתי את הדלת אחרי.
לא פחדתי שיפלוש אלי לחדר!!
פחדתי שאני אצא וארוץ אליו!!
פחדתי מעצמי ומתשוקתי שלי!!
נשכבתי על המיטה ולחשתי לעצמי:
אני טיפשה!!
מדוע דחיתי את חיזוריו?
אני זקוקה לו!!
אני מלאה תשוקה אל הגבר המקסים הזה!
מדוע דחיתי אותו?
למחרת ראיתי אותו יושב בשולחן בחדר-האוכל של המלון בחברת אבי. השתדלתי להתעלם מהם ולמהר לחדרי, אבא ראה אותי וקרא לי להצטרף אליו ואל האיטלקי שישב עמו. פניתי אליהם ונשקתי לאבי. אבי אמר: “תכירי את השכן שלנו מר רוברטו. האיטלקי קם והושיט את ידו כדי ללחוץ את ידי ואמר בחיוך: “נפגשתי עם העלמה במעלית”. תיקנתי אותו מיד: ,לא העלמה, אני גברת, אני אישה נשואה!!”. פנה אלי כמתנצל: “אני מבקש את סליחתך, לא ידעתי שאת נשואה!!”. ישבנו ודברנו לשעה ארוכה. הוא סיפר על איטליה מולדתו ואנו סיפרנו על מצרים. שוחחנו על נושאים שונים: על אומנות, על מוסיקה, על שוויץ ועל נושאים מגוונים. השיחה נעמה לנו מאוד ולא הרגשנו כיצד השעות עוברות ואנו עדיין משוחחים.
הפכנו להיות חברים טובים. אכלנו על אותו שולחן, ישבנו יחד בבתי-קפה, טיילנו ברחובות ועל גדות האגם. נכנסנו ליער.. תמיד בחברת אבי!! אף פעם לא היינו לבדנו. בבקרים הוא יצא לעיסוקיו ואני המתנתי בחוסר סבלנות בולט לחזרתו.. אם אחר את המועד, דאגתי לו כפי שלא דאגתי מעודי.. קנאתי לו וחששתי שאחת הבנות תחטוף אותו ממני.
חזרתי להיות שמחה ומאושרת!!
החיוך חזר לשפתי!!
העזתי לצאת עמו לבדי וללא נוכחותו של אבי. נהניתי מהטיולים עמו. נהניתי להיכנס עמו ליער המקסים!! קנאתי בבנות שטיילו עם בני-זוגן חלפה!! חייכתי אליהן!! גם אני הולכת עם בן זוג!! אינני בודדה יותר!! בכל המפגשים האלה הקפדתי לשמור מרחק. לא נעניתי לחיזוריו , למרות שהתשוקה אליו כגבר בערה בתוכי.
פעם אמר לי: “הייתי מאוד רוצה להכיר את בעלך ולברך אותו על האישה הנפלאה שאוהבת אותו ושומרת לו אמונים”. אחר כך הוסיף: “לא תיארתי לי שיש עוד נשים נאמנות כמוך!”.

חייכתי חיוך מביך. הוא לא ידע כיצד הכירו לי את בעלי וכיצד נישאתי אליו!
הייתי בת שמונה-עשרה. רציתי להשלים את לימודי באירופה, רציתי להתחיל לחיות את חיי בדרך שאבחר לעצמי! ההורים התנגדו ועמדו על כך שאני אנשא כפי שכל הבנות בגילי נישאות. התקוממתי, מרדתי, צעקתי והשתוללתי. הרעבתי את עצמי. כלום לא עזר לי: “את חייבת להינשא!” אמרו לי.
שלושה בחורים בקשו את ידי. ההורים הסכימו שאני אבחר באחד מהם.
רופא צעיר ועשיר.
מהנדס לא פחות צעיר ולא פחות עשיר מהרופא.
ופקיד במשרד החקלאות. היה מבוגר מהם, עני יותר, לא נאה שהרכיב משקפי ראיה כבדים על עיניו.
רציתי לנקום בהורים. רציתי לגרום להם עגמת-נפש ואכזבה. בחרתי באדם השלישי הפחות מתאים. ההורים ניסו להניא אותי מהחלטתי ולבחור ברופא או במהנדס. אך עמדתי על דעתי. רציתי להכאיב להם כפי שהם הכאיבו לי.
היו נאלצים להשיא אותו לפקיד.
מאז עברו חמש שנים בהם אני סובלת ומענה את עצמי!! חיה עם אדם שאני מתעבת. כל נגיעה שלו הכאיבה לי ודחיתי אותו מעלי בגסות. לא היה לי יום שקט אחד. לא זכיתי לחיוך אחד. הייתי אסירה הכבולה בכבלים כבדים שלא יכולתי להתנתק מהם. סבלתי בשקט את ייסורי. איש לא ידע מה מתחולל בלבי פנימה. גם לאחר שילדתי שני ילדים מקסימים לא נרגעתי. תיעבתי את המגע עם בעלי והקדשתי את כל מרצי לטיפול בילדים. התעלמתי מבעלי, כאילו אינו קיים עבורי. עם זאת, רוברטו חושב שאני נאמנה לבעלי. הוא חושב שאני אוהבת את בעלי עד כדי כך שאיני מוכנה להפסיק לחשוב עליו!!
לא רוברטו!!
אני לא אוהבת את בעלי!!
אני אוהבת אותך!!
אני רוצה אותך!!
אז מדוע אני דוחה אותך?
איני יודעת!!
יתכן ואני חוששת שלאחר שאענה לך, הפרידה תהיה קשה ובלתי נסבלת. פחדתי מהפרידה שהיתה חייבת לבוא. רציתי לחסוך את כאבי הפרידה.
הגיע מועד החזרה למצרים! היום האחרון לשהותי בעיירה הגיע!! מחר הוא היום האחרון. מחר אעזוב את רוברטו, את העיירה, את החלומות ואת החופש!!
מחר אחזור לבעלי, לילדיי ולכבלים הכבדים.
ישבתי בבית הקפה וחשבתי על החזרה שלי למצרים. לא חשבתי על הפגישה עם ילדי. חשבתי על האכזבה ועל מפח-הנפש שלי!
חשבתי על טיפשותי שלא השכלתי לנצל את מנעמי-גן-העדן שהיה מונח לפני!! חשבתי על הפרידה מרוברטו שכה השתוקקתי לקרבתו, אך ברוב טפשותי דחיתי אותו. דחיתי אותו וכל גופי משתוקק אליו!!
דחיתי אותו ואני בוערת מתשוקה למגע שלו!!
בשולחן שממול שולחני הבחנתי בגבר השולח מבטים לעברי. הבחנתי במבטיו ובחיוכיו הבלתי פוסקים לעברי. לא היה צעיר, לא נאה, גבר ככל הגברים. התקרב אלי כשהסיגריה לא משה הבין שפתיו. הוציא מכיסו שטר כסף והניחו על השולחן כתמורה לקפה ששתיתי.
החזיק בזרועי ואמר כשהוא מחייך: “בואי נלך!”.
שאלתי בפליאה: “לאין?”.
“נראה אחר-כך”. היתה תשובתו. החזיק בזרועי בלי להביט לעברי והוביל אותי אל מכוניתו.
לא ידעתי מדוע איני מתנגדת לו!!
מדוע איני בורחת מפניו.
כל שידעתי הוא שזה היום האחרון לחופש שלי!!
רציתי לחזור למצרים לאחר שטעמתי את טעם החופש.
רציתי להתנסות בהרפתקה,
לא היה משנה לי עם מי!
ולכן לא התנגדתי לאיש הזר שנצמד אלי. פניתי אליו:
“אני רוצה לטייל על גדות האגם”.
ענה בלי להביט אלי: “אחר כך!”.
אמרתי: “אני רוצה לטייל ביער!”
“לא עכשיו!”, ענה נמרצות.
עליתי עמו למכונית. לאורך כל הנסיעה לא הביט לעברי ולא פתח את פיו. נסענו בשקט. הייתי נסערת ולא ממוקדת. חשבתי על הבגידה הראשונה והאחרונה שלי. בתוך תוכי התחרטתי שבגידה זו לא הייתה עם רוברטו שחשתי באהבה כלפיו. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי כדי לטעום את טעם האהבה ואת טעם הבגידה. “מים גנובים ימתקו”. פיזמתי לי בשקט.
המכונית נעצרה ליד צריף עץ קטן ומוזנח בפאתי העיירה. יצא מהמכונית, פתח לי את הדלת ואמר כשהסיגריה תקועה בין שפתיו: “בואי!”. נכנסתי לצריף ועמדתי בצד מסתכלת בו כשמזג שתי כוסות של משקה חריף. לגמתי מספר כוסות, אחת אחרי השנייה בלי לחשוב. הוא התקרב אלי כשהוא מפשיל מעליו את בגדיו. פנה אלי כשהוא ערום ואמר בנוקשות: “למה את מחכה? תתפשטי מהר!!”. נעמדתי נאלמת ונעלבת. לא יכולתי לזוז. הוא התקרב אלי והחל לפתוח את כפתורי שמלתי. הייתי חצי ערומה. לא התנגדתי!! התנפל עלי והשכיב אותי על המטה כשהוא אומר:
את אישה משונה!
תתפשטי מהר,
אני רוצה אותך.
לא הגבתי. הוא החל מפשיט את בגדי. נשארתי ערומה לגמרי. אף פעם לא הייתי ערומה לגמרי עם גבר!! גם בעלי לא זכה לראות את גופי הערום. הגבר הזר נשכב מעלי בגסות וביצע את זממו בצורה המכוערת והגסה ביותר. הוא קם והחל להתלבש. לא זזתי מהמיטה. הייתי המומה ונעלבת!! נגעלתי מהמחשבה שבגדתי בבעלי עם גבר זר שעשה את מעשיו בצורה מכוערת כזו. הוא פנה אלי: “למה את חושבת שאת מחכה! תתלבשי מהר, עלינו לעזוב. התחלתי להתלבש והדמעות זלגו מעיני. הוא דחף את ידו לכיסו והוציא מס0פר שטרות כסף ושאל: “כמה?”. הייתי נסערת ולא הגבתי. חזר על שאלתו: “שאלתי אותך כמה עלי לשלם לך?”. נגעלתי ממנו ונגעלתי מעצמי.
פתחתי את הדלת וברחתי!
ברחתי כל עוד נשמה באפי!!
ברחתי ולא ידעתי הכאן אני נמצאת ולאין אני הולכת.
לקחתי מונית וחזרתי לבית המלון.
בחדר המדרגות נפגשתי ברוברטו שאל: “איפה הייתי!! דאגנו לך!!”. הבטתי לעברו מבט של איבה ושנאה וצרחתי: “
אתה!!
אתה אשם!
תסתלק מדרכי!!
איני רוצה לראות אותך לעולם!!”.
נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת במפתח ולא פתחתי אותה עד ששמעתי את אבי מודיע לי שמועד הנסיעה לנמל-התעופה הגיע. הגענו לנמל התעופה ועלינו על המטוס שהחזיר אותנו הביתה.
לא אספר לבעלי ולילדי על שוויץ!
לא אספר לחברותי! לא לאמי ולא לאף אחד!!
אנסה לשכוח שאי-פעם הייתי בשוויץ!!
אנסה לשכוח את בושתי! ואת בגידתי!!
אך את רוברטו לא אשכח!!
רוברטו יישאר חרוט עמוק בתוך לבי!
האם אהבתי את רוברטו באמת?
איני יודעת!!

היום האחרון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך