דלא ניידי

10/01/2011 702 צפיות אין תגובות

דלא – ניידי

“איך שאתה רואה אותי ככה, מולך, אני הייתי זה שהמציא את המשכנתא בארץ!” הכריז חגיגית גיל, השכן שלי. הוא אפילו לא מצמץ.
את הסיפור הזה רציתי דווקא לשמוע. סוקרנתי.
גיל התחיל לספר לי על כך, כשהוא היה צעיר יותר, הוא ואשתו הראשונה רצו להשתקע במקום כלשהו ולקנות בית.
לצערם, עשירים הם לא היו, ועזרה מהוריהם לא הייתה, אך חבר שעובד בבנק כן היה.
ראובן, חבר של גיל מהצבא התחיל בדיוק באותה עת לטפס במעלה הדרגות הביורוקרטיות בבנק בו עבד.
באחד ממפגשי החברים שהיו להם, לקח גיל את ראובן לצד וגמר אומר לשכנעו ברעיון חדש ומטורף שצץ לו. הוא הכניס אותו לרכבו וביחד הם נסעו לבית המיועד.
כשעמדו הם מול הבית, הפציר גיל בראובן ושאל אותו:
” תגיד לי, ראובן יקר שלי, זה לא בית נחמד?”
” נחמד, נחמד, בטח שנחמד…” ענה במתינות ראובן.
” עכשיו תגיד, ראובנק’ה, אתה לא היית קונה את הבית הזה?”
ראובן התחיל מעט לגמגם, הוא לא היה בטוח למה, גיל אומר שזה היה בגלל הכריזמה חסרת הפשרות שלו עצמו, שהפצירה בו בעקשנות. טוב, גיל תמיד ידע להחמיא לעצמו, זה לא אומר שהוא לא צדק.
” טוב, אתה יודע גיל, איך זה משכורת של פקיד בנק… רק עכשיו התחלתי באמת קצת לנשום מבחינה כלכלית…” ניסה ראובן להתחמק.
אך גיל לא סטה ימינה ולא שמאלה.
” בוא נניח לרגע שהיה לך את הכסף לקנות את הבית הזה. עכשיו. במזומן.” גיל אמר שאת המשפט הזה הוא אמר עם הפוגות כדי ליצור מתח. כדי להכניס את ראובן לדרמה.
“אבל אין לי, גיל. אין לי.” אמר ראובן בהתנצלות משהו.
” לא לך, ראובן ידידי היקר, לא לך. לבנק שלך.” באותו רגע גיל חי את אותה שיחה שהייתה כמה עשרות שנים ואלפי שערות על ראשו קודם לכן, ועצר הוא עצירה דרמטית.
לאחר מכן הסביר גיל שראשית שכנע את חברו ראובן עד כמה ההשקעה כדאית, ועד כמה אין באמת לבנק מה להפסיד, מכיוון שבמקרה הגרוע ביותר, הבית הולך אליו, כך שהוא סה”כ עשה השקעה נבונה אפילו, וזה המקרה הגרוע ביותר, בו אדם לא יעמוד בתשלומיו.
במקרה הרגיל והטוב הבנק ייהנה מריביות עצומות, ארוכות טווח ואמינות – הכנסה קבועה שתתן לו אפשרות לגדול ולרכוש נכסים נוספים.
ההיגיון נראה בזמנו, והאמת גם בימינו, ללא רבב. ואכן הבנקים אימצו את השיטה מהר מאוד, וכך, לטענתו של גיל, הוא המציא את המשכנתא, והיה בעצמו לקוח המשכנתא הראשון בארץ.
האמת, כשאני חושב על כך בדיעבד, אין לי מושג קלוש, למה שבן אדם ירצה להתגאות בכך שהוא המציא דבר כל כך בעייתי.
זה כמו שממציא חגורת הצניעות לא התגאה עד כדי כך בהמצאתו החדשה לזמנו.

מה שכן, ועל זה אני יכול די להעיד בעצמי, זה שגיל הוא האחראי הישיר להתפוצצות בועת הנדל”ן שהתנפחה בשנים האחרונות בארץ.
והוא עשה את זה במכוון.
הוא ובגלייבטר.
דוד בגלייבטר היה חבר שלי מאז ביה”ס היסודי.
בן אדם מבריק בצורה יוצאת דופן, פקח במקצועו.
מאז שאני זוכר אותו, עד אחרי הצבא, בגלייבטר רצה לעבוד בנאס”א בפרויקט החלל.
הוא תמיד אמר שהוא רוצה להיות האסטרונאוט הגרוזיני הראשון.
כשאני ובועז, חברנו המשותף, אמרנו לו שהוא לא גרוזיני, הוא תמיד התעצבן וצעק עלינו שאין לנו זכות לקבוע את שיוכו העדתי, ושאילן היוחסין שלו כל כך סבוך שאין סיכוי שהוא לא גרוזיני.
בועז צחק עליו כל הזמן ואמר :
“ביום שאתה תהיה אסטרונאוט גרוזיני, אני אהיה התימני הראשון עם כנפיים…”
מצחיק שבסופו של דבר לבועז באמת היו כנפיים כשסיים את קורס הטיס שלו, ונשאר שנים רבות טייס בחיל האוויר.
השינוי בחייו של בגלייבטר התרחש כשהוא למד למבחן הפסיכומטרי.
במהלך הקורס בו השתתף, ביקש המדריך מכל התלמידים לקרוא ספר כלשהו באנגלית, בכדי לשפר את רמת האנגלית שלהם.
רצה הגורל ובגלייבטר בחר את “1984” של אורוול.
לאחר שהוא סיים לקרוא, התהפכו כל היוצרות בחייו, והוא הבין שכדי להמשיך בחייו בצורה תקינה ונטולת פחדים, הוא חייב להיות חלק מהמערכת.
כל רגע בו היה חשוף ולא חלק מהמנגנון, היה מלא פחדים בשבילו.
כך יצא שישר לאחר שבגלייבטר ניגש לבחינה הפסיכומטרית, הוא הלך למצוא עבודה שלא דרשה שום הכשרה או תואר והייתה מעוז ביורוקראטי חזק מספיק ליצירת קרקע יציבה תחת רגליו מתוסבכות הרדיפה.
בגלייבטר הלך להיות פקח.
בבחינה הפסיכומטרית הוא קיבל 781, אך זה כבר לא שינה לו הרבה, מכיוון שהוא היה מאושר בעבודתו החדשה.
רוב הסיכויים היו שהוא היה הפקח האינטליגנטי ביותר בהיסטוריה של אגף הפיקוח של עיריית פתח תקווה. או של כל אגף אחר, למען האמת.
אפילו גם של כל עירייה אחרת.

גיל ובגלייבטר היו מדברים הרבה על מצב הנדל”ן בארץ. לבגלייבטר היו כמה חסכונות בצד, והוא חיפש להשקיע.
לגיל היו כמה נכסים בצד, והוא חיפש למכור אותם, בכדי שיהיה לו כסף נזיל לרכישות אף יותר מוצלחות.
אך לגיל הייתה תוכנית אף גדולה יותר, הוא תמיד ניסה לראות את התמונה הכוללת.
” שמע, דוד (זה היה שמו הפרטי של בגלייבטר, בו השתמשו רק גיל והוריו של בגלייבטר, מן הסתם כי גם הם היו בגלייבטרים), היום יש מצב כמעט בלתי אפשרי בשוק. אנשים לא יכולים לקנות, המים מצטברים ומצטברים, והסכר מאיים להיפרץ ולעלות על גדות שוק הנדל”ן הגועש.”
” אוקי…” אמר בגלייבטר בניסיון לא להביע שום דעה.
גיל המשיך.
” אתה יודע, דוד, כשסכר עולה על גדותיו ונפרץ, יש אפשרות מסוימת לנסות לעמוד על גדות אלו ולנסות לתפוס קצת מים בדלי שלך…”
גיל המשיך עם המטאפורה הציורית שלו.
” ואפילו יותר טוב אם נעמוד שם עם שני דליים, דוד. ואתה יודע מה אפילו יותר טוב, דוד? “
” מה ? ” אמר בגלייבטר באדישות מסוימת.
” אם נעמוד שם עם בריכה…”
בגלייבטר חייך. הוא ידע את ההמשך.
כך שמה שקרה בסופו של דבר, היה שגיל פרסם את ביתו למכירה בכל לוח אפשרי במחיר של חצי מערכו האמיתי.
הטלפון של גיל לא הספיק לצלצל, וכל היום הוא היה עסוק בלהראות את הבית לקונים פוטנציאליים, הוא תמיד טרח לציין בפני כל קונה שיש מישהו שכבר נתן הצעה גבוהה יותר על הבית, בכדי ליצור אווירת מכירה אמיתית.
במהלך ימים אלו, סביבתו השכונתית של גיל רחשה ורגשה.
אף אחד לא הבין מדוע גיל מוכר את ביתו בסכום נמוך כל כך.
השערות החלו לצוץ.
בהתחלה הדעה הרווחת הייתה שמשהו לא בסדר בבית.
צנרת ישנה, יסודות רעועים.
תיאוריות אלו הופרכו מיד כאשר הקונים הפוטנציאליים ראו במו עיניהם את תקינות הנכס. מסמכים מתאימים אף הוצגו.
לאחר מכן ההסבר היה בנפשות הפועלות. כולם הכירו את גיל והשטויות שלו, ידעו שהוא תמיד אוהב לדבר הרבה, והרבה שטויות גם לפעמים.
היו בטוחים שהוא, איך לומר, קצת הסתובב. אפילו אולי קצת יותר מאשר בדרך כלל.
גם סברה זו הופרכה כאשר קונים אשר ראו את הבית, התרשמו עמוקות מרצינותו של גיל לגבי המכירה, רק שמה לעשות, מישהו הציע כבר מעט יותר מהם.
היו אפילו כאלו שהעזו ושיערו כי גיל חלה במחלה ממארת ורק רוצה להיפטר מרכושו ולטייל וליהנות בזמן שנותר לו.
לא עבר שבוע מיום הפרסום, והרגע לו גיל חיכה הגיע.
מישהו אחר בשכונה פרסם גם הוא מודעת מכירה לביתו.
זה היה ברדיצ’בסקי מהרחוב המקביל.
והוא פרסם במחיר המקורי. כמעט כפול מהמחיר של גיל.
גיל התקשר מיד לבגלייבטר ושלח אותו לברדיצ’בסקי לתאם פגישה .
ברדיצ’בסקי, שלא הכיר את בגלייבטר, עשה לו סיור בבית.
בגלייבטר נכנס לתפקיד ושאל את ברדיצ’בסקי ישירות – ” איך זה שאתה מוכר בכזה סכום, כשהשכן שלך מעבר לכביש מוכר את אותו דבר ואפילו בית יותר גדול בעצם בחצי מחיר?”.
לברדיצ’בסקי לא הייתה סבלנות לפרחח והוא נזף בו:
” אם אתה רוצה חצי מחיר, לך תקנה בשוק!”
צעק והעיף אותו מהבית. הוא היה סמוך ובטוח שהוא לא צריך את ההטרדות האלו, לבטח הוא ימצא קונה אחר במהרה, ואכן למחרת היו פניות נוספות.
אלא שבמהלך הלילה גיל דאג לשים שלט ענק מחוץ לביתו, שכלל את המילים למכירה ואת המחיר המגוחך באותיות קידוש לבנה.
כך יצא, שכל קונה שבא לראות את הבית של ברדיצ’בסקי נתקל בשלט הענק של גיל.
אף אחד לא היה מוכן למחיר של ברדיצ’בסקי. הם היו בטוחים שזו הפקעה והעדיפו להמתין או לחפש משהו אחר.
ברדיצ’בסקי, שרתח מזעם, היה חייב למכור את ביתו, כי הוא תכנן כבר זמן רב את מעברו לארה”ב, ליד ילדיו ונכדיו, לשנים מתוקות של פנסיה, ולא היה מוכן לתת למצב זה למנוע ממנו להגשים את חלומו.
הוא הוריד את המחיר.
כן. הוריד את המחיר.
אמנם לא לחצי מחיר, אך גם עשרה אחוזים היו התחלה טובה.
כשזה קרה, מה שגיל עשה נחקק בדברי ימי ההיסטוריה הלא כתובה של שוק הנדל”ן העולמי.
הוא מכר את הבית לבגלייבטר.
זה היה הפרפר שנופף בכנפיו בסין, זו הייתה אבן הדומינו הראשונה שהופלה.
זו הייתה המחט שפוצצה את הבלון.
ברגע שעסקת הנדל”ן יצאה לפועל, נפל דבר.
נכס, ללא כל בעיות, ללא כל עוקץ, נמכר בחצי ממחירו המקורי.
התהודה הייתה כמו אדוות של גלים באגם אליו נזרק סלע ענק.
ברדיוס הקרוב של השכונה כולם הכירו את המקרה, ואף אחד שניסה למכור במחיר הקודם לא הצליח.
האפקט המיידי היה צניחה של רבע מהמחיר המקורי, והמגמה הייתה ירידה.
המחירים כמעט הגיעו לאחר כמה חודשים למחיר בו מכר גיל את הבית לבגלייבטר.
באותו זמן בו מכר גיל את הבית לבגלייבטר, הוא מכר , בשקט, בשמירה על פרופיל מאוד נמוך, את כל נכסיו האחרים, במחיר מלא, שהיה ריאלי לאותו זמן.
בזמן בו השפל נוצר, כמה חודשים לאחר המכירה, לגיל היה מזומן נזיל רב.
הוא חיכה שהרדיוס יגדל מעט, ואכן, לאחר שנה , המחירים בפתח תקווה ובסביבתה ירדו כמעט לחצי ממה שהיו לפני שנה.
התופעה החלה להתפשט לחלקים אחרים של הארץ.
כתבות החלו להופיע במוספי הכלכלה על פיצוץ הבועה.
תחקירים החלו להיערך על ירידת מחיר הדירות.
גיל ובגלייבטר ישבו וקראו וראו את כל הכתבות וצחקו בקול רם.
גיל, באותו זמן קנה בכל כספו הנזיל פי 2 בתים ממה שיכל לקנות באותו סכום לפני שנה.
למרבה האירוניה, מחירי השכירות לא השתנו כל כך, וגם אם הם היו משתנים, גיל לא היה צריך לעבוד יום נוסף בחייו. כך גם היה עם בגלייבטר שקנה מספר רב של נכסים, פחות מגיל, אך עדיין כמות מכובדת.
העניין היה שבגלייבטר לא היה יכול לעזוב את עבודתו, מאותן סיבות בדיוק בגינן הוא התחיל לעסוק בה.
אך גם הוא לקח פחות משמרות, והיה נינוח יותר מבחינה כלכלית ואישית.
ירידת המחירים הגיעה, בסופו של דבר לכל חלקי הארץ, וכעבור שנתיים, המחירים היו שפויים הרבה יותר.
בניגוד לתחזיותיהם הקודרות של הכלכלנים, הכלכלה לא קרסה, אלא ספגה את המהלומה, ורוב הציבור היה מאושר יותר שיכול היה לקנות בית במחיר סביר.
לימים גיל התהדר כמובן בתואר “האיש שפוצץ את בועת הנדל”ן בארץ” בנוסף להיותו מחזיק בתואר ממציא המשכנתא.
אף אחד לא האמין לקשקושיו, ואפילו סביבתו הקרובה, שזוכרת את המקרה, מכחישה את השפעתו ארוכת הטווח עליה טוען גיל לבעלות רוחנית.
שנים לאחר המקרה, עברתי ליד ביתו של גיל, אשר נקנה בחזרה מבגלייבטר במחיר רווחי, בהתאם לזיכרון הדברים אותו חתמו לפני המכירה, וגיל ראה אותי ולא יכול היה שלא לתפוס אותי לשיחה.
” אתה יודע שאני הייתי זה שהמציא את המשכנתא בארץ? אני , כן! ככה, כמו שאתה רואה אותי! ” . התהדר שוב בנוצותיו כטווס סנילי במקצת.
“יודע, יודע…” עניתי בחיוך.
” ואתה יודע, שאני, ככה כמו שאתה רואה אותי מולך, אני הוא זה שפוצץ את בועת הנדל”ן בארץ! כן, אני!”
” יודע, יודע…” עניתי והמשכתי לחייך בנימוס.
” עכשיו תגיד לי, בחורי היקר, אתה שמת לב שבזמן האחרון אי אפשר לקנות רכב בארץ הזו?”
חייכתי ולא אמרתי כלום.
הרמתי ישר את הטלפון לבגלייבטר, שהגיע מיד.
שנינו ישבנו כמו תלמידים טובים והקשבנו.
את זה אני לא מפספס.

מוקדש ונכתב בהשראתה של אחותי היקרה, נועה.

דלא ניידי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך