דרדסים,קיימים-פרק 1- לדעת להכיר את המוות

אתם לא תאמינו לי נכון?
למה לכם להאמין?
לדבר שקרה ליפני 100 שנים?
אז ככה, אם תירצו לשמוע, תישמעו:
אני ילדה קטנה, בלונדינית עם עניים כחולות ושלא תחשבו עכשיו שאני מושלמת!
כי החיים שלי? השתנו לחלוטין. ליפני 100 שנים זה קרה, אבל זה התחיל לפני 92 שנים.
אני ילדה קטנה בת שש, אני זוכרת את הסיפור היטב כיאלו קרה אתמול והסיוטים האלה חוזרים כל לילה: שוכבת כולי במיטה מפוחדת, עם המון זיעה קרה, וגם נשימות כבדות כל כך, שכל השכונה יכלה לישמוע. אבל לא, אף אחד לא שמע.
כולי ניחנקתי, רואה אותו מולי עומד, עם חיוך כל כך מרושע, שאני פשוט רציתי למות!
בעצם זה מה שהוא רצה לעשות. להרוג אותי.
ועוד אני ילדה בת שכבר מכירה את זה ויודעת את זה.
הוא יצא, מהארון (לא במובן של גיי) ופתח אותו בחריקה וחייך עם החרב בידו…
למה הוא רצה להרוג אותי? למה אף אחד לא שומע? הוא הרג גם את כל השכונה?
ולמה אני מבינה את כל זה? אני בת שש!
לא יכלתי לעשות כלום הרגשתי את חרבו חותכת אותי ואני מתחילה להחנק, עוד לפני שזה קרה עצמתי עניים בכיווץ, תפסתי את השמיכה חזק עם זיעה בידיים, והבובות שאף פעם לא הבנתי מה הן, מולי בשורה שלכל אחת יש שם, שהמצתי והייתי משחקת בהן, לא היו בנות אז דימיינתי שאני הבת.
הן היו כחולות כולן, ארבע אצבעות, וזנב קטן.
פיתאום שמעתי את רכותהתפר של הבובות ניפרמת, דווקא שלו, של דרדסבא, שהמצאתי את שמו לכך לי כל כך הרבה זמן!
פתחתי עין אחת לראות מה קרה, ראיתי את החרב נעוצה מאחת מבובתיי, דרדסבא, ופיתאום כמו קסם עלה מידיו של דרדסבא, והאיש נעלם.
אני לא אספר לכם יותר מידי, כי היום למחרת היה גרוע מכל.
כל חיי היו שונים לחלוטין, ואם ניסתכל עכשיו, שכבר עברו 100 שנים מאז כל זה,
תיראו שגם לכם יש אותם בבית, משהו שלןהם, של הדרדסים.
שאני המצאתי. הראשונה שראתה אותם. שלא היו בחניות, שתפרה לבד בובות, ששינו את העולם!
אז מה למה אני לא אוכל לחזור לילדה בת השש, היחידה בעולם בעלת בובות אלה, ושכולם, בכל העולם ידעו, שבלעדיי, זה לא היה קורה.