המושבה חלום-הקדמה

"תגזרו את הפרצופים בסבלנות,אבל לפני כן תשרטטו אותם,בכל האהבה והנתינה שלכם." הסבירה המורה בסבלנות בעת שמולה עמדו מאות ילדים בפעולת גיבוש לפני הכניסה שלהם לשנה הראשונה בבית הספר.היא לא כל-כך אהבה את העבודה הזו,אך היא הייתה יחסית משתלמת והיא הרוויחה כך כבוד והערכה מבני הקהילה.וכמובן,היא קיבלה בית קצת יותר גדול מרוב הבתים בקהילה.
"סליחה המורה," פנה אליה ילד רזה,בעל שיער כמעט לבן ועיניים שנראו כשקופות, "אני לא מבין מה צריך לעשות."
"פשוט מאוד,תשרטט את הפנים שהיית רוצה לראות,אילו פנים שהיית רוצה.לאחר מכן תגזור אותם,ואחר-כך העבר אותם במכונת השיקוף." אמרה המורה ונאנחה.כבר מהרגע הראשון שראתה את הילד,תייגה אותו כבעייתי ואחד שלא מבין בקלות.
הילד הנהן וחזר לעבודתו והמורה הפיצה חיוכים מזוייפים לכל עבר.כמה מהילדות היו ממש חמודות והיא ענתה בסבלנות על שאלותיהן המרובות.כמה מהן שאלו אותה על משמעות החיים בקהילה,והיא הסבירה להן בפירוט רב ככל שיכלה.היו דברים שכמובן לא סיפרה להן,מכיוון שבבוא היום יספרו להן על כך.
"המורה,אני יכול לצייר איזה פרצופים שאני רוצה?" שאל אותו הילד בפעם השנייה.
"כן,אלכס,איזה פרצופים שאתה רוצה.תנסה לצייר אותם בסבלנות,אל תמהר." ענתה לו המורה.איזה ילד קשה תפיסה,חשבה לעצמה.לפעמים התחרטה על כך שבחרה במקצוע הזה בקהילה,אך איזו ברירה כבר הייתה לה?זה היה זה או עבודה בניקוי בתים.עדיף כבר לעבוד כמורה.לפעמים,נראה לה שהיא מצליחה ממש פחות או יותר לאהוב את העבודה הזו,מכיוון שהיו ילדים כל-כך מתוקים,עם הלחיים שלהם והשאלות הסקרניות ששאלו אותה.אך,במקרים כמו עם הילד הזה נתקפה ייאוש פתאומי.
"סליחה המורה,ציירתי," פנה אליה שוב פעם אותו הילד, "ומה לעשות עכשיו?"
"עכשיו תגזור,אלכס," היא ענתה לו מרוגזת, "ותנסה לזכור את ההוראות שאני נותנת לך."
"כן,המורה,מצטער." אמר הילד וחזר לעבודתו.הוא נראה מכעט נעלב לנוכח נזיפתה של המורה.לרגע נתקפה רחמים כלפיו,אך הם עזבו אותה במהרה.עוד במשרד הורו לה להכין אותם להיות אזרחים טובים כלפי הקהילה. "כולם צריכים להיות אותו הדבר,אותו הדבר…" דבריו של הממונה על המשרד נשארו חרוטים במוחה.נראה שעד עכשיו היא הצליחה בכך לא רע והילדים הקשיבו לכל הוראותיה בדיוק וכגוף אחד.חוץ מהילד הזה,שנראה היה שלא מקשיב ואפילו קצת כמשועמם.
"המורה,גזרתי," פנה אליה עוד פעם הילד המעצבן והראה לה את הפרצופים הגזורים שצייר.הם נראו כלא מושקעים במיוחד והמורה כעסה על כך.אם כבר עכשיו הוא מתעלם מהוראותיי,חשבה לעצמה,מעניין מה יהיה בעתיד.
"לא," נזפה בו המורה, "תצייר אותם עוד הפעם.אני ביקשתי שתשקיע בכך את מירב הרצינות שלך ולא תמהר.תעשה את זה עוד פעם ועוד פעם עד שתצליח." היא לקחה את הפרצופים הגזורים של הילד וקרעה אותם לעיני כל הילדים.כמה מהם הסתכלו עליו והחלו לצחוק.היא היסתה אותם בהינף יד.הילד נראה מאוכזב ונראה היה שדמעות עומדות לפרוץ מעיניו. ככה מלמדים,חשבה לעצמה,שהוא צריך להשקיע בעבודתו.
"כן,המורה." מלמל הילד בשקט וחזר לשולחן העבודה שלו.
"המורה,מה דעתך על זה?" פנתה אליה אחת הילדות והראתה לה פרצופים גזוירם יפים ומושקעים במיוחד.המורה חייכה ונתנה לה מדבקה מיוחדת כפרס והראתה את הפרצופים הגזורים שלה כדוגמא לכל הילדים.
"כל הכבוד,רבקה," אמרה המורה במתק שפתיים והילדה חייכה בהתרגשות, "ועכשיו,העבירי אותם במכונת השיקוף.תראי מה ייצא לך."
הילדה הנהנה והמורה עזרה לה להעביר את הפרצופים הגזורים במכונה. התוצאה הייתה מדהימה,הפרצופים יצאו מן המכונה עם רגליים וידיים.הם היו מודבקים לנייר שחור שיצא מן המכונה.
"ועכשיו,כולם שימו לב," פנתה המורה אל הילדים והראתה להם את התוצאה, "לאחר מכן,תוכלו לצבוע את המזכרות החדשות שלכם בכל צבע שתרצו.תוכלו להעניק להם אפילו שמות."
כל הילדים הנהנו והשמיעו קולות מלאי התפעלות.
"הנה,המורה,ציירתי והשקעתי בכך את כל מה שאני יכול." פנה אליה עוד פעם הילד ההוא.הציורים היו יותר יפים הפעם.לא יצירת אומנות,אבל בסדר,חשבה לעצמה המורה והפנתה אותו אל מכונת השיקוף.
הילד נראה מלא התפעלות כאשר התוצאה המודבקת יצאה סוף כל-סוף מהמכונה,הוא חיכה בתור בסבלנות.
אולי סתם הייתי קשוחה איתו,חשבה המורה לעצמה,ישנם ילדים שלוקח להם קצת יותר זמן להבין את החוקים והכללים.
"המורה,ומה אני עושה עכשיו?" שאל אותה הילד.
"הסברתי כבר מה צריך לעשות,אלכס," השיבה לו המורה בזעם, "אולי אם היית מקשיב בפירוט יתר ולא מתנהג בטיפשות,אני מניחה שהיית יודע מה לעשות."
יתר הילדים כבר לא יכלו להתאפק והחלו לצחוק ולהקניט אותו.דמעות עגולות וחמות החלו זולגות מעיניו של הילד.
המורה התיישבה בפניה ונאנחה לעצמה,מי ידע שחינוך הזאטוטים הקטנים תהיה משימה כל-כך קשה?