המושבה חלום-פרק א'

פרק א'
כעבור כשמונה שנים:
"אנחנו חלק מקהילה,המושבה חלום אשר נוסדה לאחר אירוע החורבן הגדול שהרג את מרבית האנושות.פה,אין שווים יותר או שווים פחות,כולנו שווים פה.אנחנו גרים וחושבים ביחד.כולנו מתחלקים האחד עם השני ברכוש.אנחנו כמו בכוורת פה,כל אחד תורם את חלקו…" הקשיב אלכס במקוטע לנאום המורה המשמים שלו ללימודי קהילה.הוא עצר מבעצמו מלפהק,כי ידע שאחרי הפיהוק הראשון יבואו עוד ועוד פיהוקים ואז לא יוכל לעצור את עצמו מלישון.וזה הדבר שלו השתוקק יותר מכל.
"אלכס,תוכל בבקשה לחזור על דבריי?" פנה אליו המורה בניחותא,כאילו ידע שלא יוכל לענות על שאלתו.לעזאזל,חשב לעצמו,למה תמיד הוא נטפל אליי,חשב לעצמו.לא משנה מה הוא עושה,אפילו אם הוא מקשיב,יש לו טענות.
"על הקהילה,אני מניח…" מלמל אלכס בניסיון לענות.הוא התחיל לשמוע צחקוקים סביבו,אך התעלם.
"זה היה מאוד מפתיע אם לא הייתי מדבר על הקהילה," אמר המורה בלעג,שאר התלמידים לא היו יכולים להתאפק יותר והחלו לפרוץ בצחוק,אלכס כבר היה רגיל שלועגים לו,אבל זה תמיד צרב כל פעם מחדש. "השאלה היא,על איזה נושא שקשור לקהילה?"
"ממ…ממ…" מלמל אלכס ולבסוף נאלץ להודות, "אני לא יודע."
"כרגיל,לא ציפתי ממך לשום דבר נוסף," אמר המורה בנוקשות,אם היה אומר זאת לפחות באכזבה,זה היה מראה לאלכס שלפחות הוא מצפה ממנו למשהו,אבל המורה אמר זאת בטון רגיל לחלוטין, "מישהו מוכן לעזור לאלכס עם התשובה?"
מענה בא מייד מצד רבקה,הסנובית הקטנה שהוא כל-כך לא סבל, "דיברנו על הגדרתה של הקהילה שלנו,שהיא שוויונית ובא כולם שמחים ומאושרים בחלקם."
"יפה מאוד," שיבח המורה את רבקה, "לצערי הרב,לא אוכל להגיד זאת עליך,אלכס.בתור עונש על כך שלא היית מרוכז,אחרי הלימודים תעזור לשרת שלנו,ויליס לנקות את בית הספר.אני בטוח שזה ילמד אותך לקח ולהבא אתה תהיה מרוכז בשיעור."
"מצטער המורה," אמר אלכס בטון הכי מכובד שהיה יכול לדבר בו, "אבל, אני לא יכול היום.יש לי פעילות."
"בבית המחסה שלך?" שאל המורה בלגלוג.נראה היה שפרצי הצחוק נשמעים לכל אורך הכיתה.אלכס הרגיש כיצד לחיו מאדימות.זו הייתה נקודה רגישה בחייו והוא לא הרבה לדבר על-כך.מובן שהמורים ובעצם תלמידי כיתתו ידעו על כך,אבל הוא לא דיבר על זה,אם לא שאלו אותו.הוא גר בבית המחסה מפני שהוריו לא יכלו לגדל אותו,אבל לפי הרגשתו זה לא אמור להפוך אותו למסכן שיש לרחם עליו.נראה שהשאר חשבו אחרת.הוא זכר כשהיה קטן,כמה נהג לקנא באלו שיש להם בית והורים לחזור אליהם. עכשיו,כשהוא כבר כמעט בן חמש-עשרה,הוא לא הרגיש דבר.הוא היה רוצה,כמובן,בית והורים כמו שיש לכל ילד נורמלי,אך נראה שכבר התרגל לחיים בבית המחסה.
"כן." ענה אלכס חרישית.
"אם כך,אני בטוח שהם יבינו מדוע נעדרת מהפעילות," אמר המורה, "אף אחד לא יעבור בשתיקה על התנהגות חצופה,ובייחוד כמו שלך."
"ועכשיו,נראה שהדבר הזה גזל יותר מדי זמן מהשיעור," המשיך המורה וחזר לנושא העיקרי של השיעור, "כשתהיו מבוגרים ומוכנים לגיל הבגרות, בעוד כמה שנים,תתבקשו לבחור באיזה מקום עבודה אתם רוצים לעבוד. תהיו לחלק מהקהילה,והזקנים יבחרו בשבילכם את בני הזוג העתידיים."
"ומה אם הבחירה לא תהיה נכונה?" שואלת לפתע אחת מבנות הכיתה, מרי.
"למה את מתכוונת?" שואל בתמיהה המורה.
"כלומר,מה אם מי שייבחר לי,לדוגמא,לא יהיה לטעמי,מה אם אני לא אוהב אותו?" היא שואלת בסקרנות.
"בן הזוג או בת הזוג שלכם ייבחרו ממאגר הגנים הקיים.וכמובן,אני חושב שאת יכולה לסמוך על שיקול הדעת של הזקנים." עונה לה המורה בחוסר סבלנות.
"אבל מה אם…" היא מהססת, "הם יטעו?הם בסך הכל בני אדם ויכולים לבצע טעויות." היא אומרת.כל הכיתה נועצת בה עיניים מופתעות,לא מאמינות.אילו שאלות מוזרות יש למרי הזו,חושבות הבנות.
"את לא סומכת על שיקול דעתם של הזקנים?" שואל אותה המורה בתדהמה.
"בטח שאני סומכת על שיקול דעתם של הזקנים.אני בסך הכל שואלת,אם לא יהיה יותר פשוט אם נבצע את הבחירה בעצמנו,רק בתור רעיון תיאורטי?" אף אחד לא מאמין למשמע אוזניו.כמה מגחכים,הרי ידוע שמאז שהמושבה קמה הזקנים בוחרים את בני הזוג של חברי הקהילה.מי שמע על רעיון מגוחך כזה,לבחור את בן זוגך בעצמך.
כמה צוחקים,מתייחסים לעניין בתור בדיחה.הרוב חושבים שבוודאי מרי השתגעה,כנראה לא שתתה מספיק מים.
"את מתייחסת לכך ברצינות?" שואל אותה המורה בנוקשות.
"לא," היא עונה לו, "רק בתור רעיון מטופש ביותר," היא צוחקת, "אבל ברור ששיקול דעתם של הזקנים טוב יותר מדעתנו.רק בגלל זה, מלכתחילה,הקימו את המועצה,בכדי שהחורבן הגדול לא יחזור על עצמו."
"נכון מאוד,מרי," אומר המורה בנחת,מרוצה מתשובתה, "אבל בכל זאת, נחמד שהצחקת אותי ואת יתר הכיתה.ברצינות,העלית לי את מצב הרוח."
מרי מחייכת גם היא בסיפוק,אבל עיניה אומרות אי שקט.רק אלכס שם לב לדבר.למען האמת,הרעיון שלה נשמע לו דיי מעניין ואם לא היה מתבייש לשוחח איתה על כך,היה מדבר איתה.אף פעם לא שמע על רעיון דומה לכך,והוא הודה,זה סקרן אותו במיוחד.
לבסוף,בסיום השיעור המייגע,נשמע הצלצול והמורה מברך את תלמידיו לשלום,אלכס מקווה לחמוק מבלי שישים לב אליו בעיניו החמקניות,אך ללא הצלחה. "אלכס מרטויאן," אומר המורה בלעג שהוא אפילו לא מנסה להסוות, "ניסית להתחמק,אה?בוא איתי בבקשה למשרד המנהל.אני אציין בפניו את הצרות שגרמת היום."
"בהצלחה." לוחש לו בנג'מין לארב,חברו היחיד בכל בכיתה כולה בעת שהוא נגרר ע"י המורה במסדרונות.