המושבה חלום-פרק ב'

פרק ב'
"נו,בחורצ'יק," פנה אליו המנקה,ויליס, "נראה שהסתבכת בצרות צרורות אם שלחו אותך לכאן.בחיי,אף פעם לא ראיתי את התרח הזקן כל-כך כועס."
מראהו של ויליס ופניו שיוו לו מראה של רצינות וחוכמה רבה בשנים,אף על פי שהוא כלל לא היה מבוגר.בן חמישים וחמש,לכל היותר.אך,זה נחשב לגיל של זקנה במושבה מכיוון שכל איש ואישה הקפידו למות בדיוק באותו הגיל, שישים וחמש.זה היה נפוץ מכדי להיות מקרי.מובן שאף אחד לא חשד וזקני הקהילה הרגיעו את כולם באומרם, "המוות הוא חלק טבעי מן החיים.הבה ונשמח עבור מתינו שחוקרים את הלא-נודע ברגעים אלו ממש."
"ואני בטוח שגם לא תראה," אמר אלכס ביובש, "הוא עתיד למות בעוד ארבע שנים,אם לא פחות."
"מאין לך לדעת שהוא ימות דווקא בגיל שישים וחמש?" שאל אותו ויליס בתמיהה, "המוות והחיים תלויים רק באמא אדמה,ולא באף אחד אחר."
"ברור,ברור," גיחך אלכס, "פשוט,אף פעם לא פגשתי אנשים,פה,בכל אופן מעל גיל שישים וחמש."
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר פה?" שאל ספק חקר ויליס, "הרי כל ילד
יודע שהעולם שבחוץ חרב.שארית האנושות התקבצה פה בכדי להקים את המושבה."
"למדתי על זה בשיעור היסטוריה," אמר אלכס ברוגז, "אתה לא צריך להזכיר לי את זה."
ויליס הזקן גיחך וחשב לעצמו,כיצד הדור הזה שונה מדורו.כשהוא היה ילד,אף אחד לא העז להטיל ספק בכך שהעולם שבחוץ נחרב ואין להם חיים אחרים,קיום אחר מלבד החיים במושבה.כולם התנהגו בשוויון נפש לגבי זה ולא חשבו אפילו בקצה מחשבתם על אפשרות החיים בחוץ.
מצד שני הוא שמח על כך שיש לו חברה לשבוע,הוא תמיד היה מנקה אחרי שעות הלימודים,כשבית הספר היה ריק ושומם מילדים.היה משהו מפחיד ולא נעים בכך,אך הוא תמיד הקפיד להתגבר על הפחד שתקף אותו. "פחד הוא רגש שמוביל לקנאה ולשנאה.פה יש אחווה,שמחה וידידות…" הוא תמיד הקפיד לזכור במוחו את דיברות המושבה,כפי שהיה נהוג לקרוא להם.וחוץ מזה,מתוקף עבודתו כמנקה אנשים נזקקו לו, התייחסו אליו בהערכה ועזרו לו כשהיה צריך.
"ועכשיו,בחורצ'יק," אמר ויליס כשהוא מדגיש כל מילה ומילה, "תנקה מתחת לשולחנות.הם צריכים להבריק." והושיט לו את המברשת.אלכס נאנח,אך לא הייתה לו ברירה.למעשה,המנהל האריך את עונשו בשבוע בכדי שילמד לקח.לעזאזל,חשב לעצמו.
"בלי אנחות,בחורצ'יק," אמר ויליס, "זו העבודה שלך ואתה צריך לעשותה. אין טעם להתלונן," אמר כמנסה לעודד את הנער,אך לא נראה שזה משפיע עליו, "אולי בעיניך אין לעבודת הניקיון כל משמעות,אבל תרשה לי להאיר את עיניך.לולא עבודת הניקיון,המושבה הייתה נעשית מלוכלכת ומסריחה.גן העדן שבנינו כאן לא היה מתפקד,הקהילה הייתה מתפוררת. וכך,באמצעות העבודה שנראית בעיניך שולית ולא חשובה,אני מחזיק על כתפיי קהילה שלמה."
"אבל,אתה מנקה רק בבית הספר." אמר אלכס בתוכחה.
"ומה לדעתך היה קורה אלמלא הייתי מנקה?בית הספר היה נעשה מלוכלך ואף אחד לא היה רוצה ללמוד כאן.התלמידים היו נוטשים את בית הספר ולא מקבלים השכלה.כך שאתה רואה,יש קשר בין הדברים."
הוא לא רצה להודות בכך,אבל היה משהו בדבריו של הזקן, "זאת אומרת, לדוגמא,שאם לדוגמא פועלי הניקיון היו מפסיקים לעבוד,המושבה הייתה מתפוררת?" שאל אלכס בסקרנות.
"כן,כמובן," אמר ויליס ולפתע בחן את הנער בחשד, "והכל בגדר תיאוריה?"
"ברור,הכל רק בגדר תיאוריה." אמר אלכס בנימה מסתורית ולקח את המברשת מידיו של הזקן.ניקוי השולחנות לא היה עבודה נעימה.למחוק את כל הקשקושים של התלמידים במהלך היום,וברצינות,כמה מהם קשקשו ממש הרבה על השולחנות.הוא נזכר בסיפור שסיפרו לו פעם,על כך שלפני החורבן הגדול היו תלמידים שאפילו הדביקו מסטיק מתחת לשולחנות.הוא לא ידע מה משמעות המילה,או איך נראה מסטיק בזמנו, ולכן תיאר במוחו שמסטיק היה כנראה דביק ומגעיל במיוחד.הנה,חשב לעצמו בגיחוך,צד חיובי לחיים במושבה.בסיום העבודה,לאחר שכל השולחנות וכל הרצפות הבהיקו מינקיון,הזמין ויליס הזקן את הנער שאת שמו כבר ידע,אלכס,לנוח קצת לפני שיחזור לביתו.אלכס,כמובן,לא סיפר לו על עובדת היותו חי בבית המחסה.
"נו,אז מה דעתך,בחורצ'יק," שאל ויליס את אלכס, "איך היה לעבוד?נראה שדי הצלחת בכך."
"היה פחות גרוע משדמיינתי," אמר אלכס בגיחוך, "מה שמפליא אותי, כיצד אתה מסוגל יום,יום שעה,שעה לנקות את הקשקושים על השולחנות. זה לא מעצבן אותך?"
"למען האמת,לא," השיב לו הזקן, "אני אגיד לך,אמנם אני נדרש למחוק את השרבוטים על השוחלנות,אך לעיתים אני לא עושה כך.לפעמים,יש ציורים כל-כך יפים המשורטטים שם,או עניין שאיני יכול להתיק ממנו את מבטי.כמו בכוח קסם נמשך אני לראות מה ציירו הפעם.אמנם,אתה תעבוד פה רק כשבוע,אך,אני בטוח שאתה תבין על מה אני מדבר."
"משיכה לקשקושים," גיחך אלכס, "עוד פרט שלא ידעתי על החיים שלך, מעניין."
"אכן,זה חשוב מאוד," הסכים איתו ויליס וצחק צחוק רועם, "תזכיר לי, בחור," לפחות הוא קורא לי בחור ולא בחורצ'יק כאילו אני ילד קטן,חשב לעצמו אלכס, "מהו שם משפחתך?אני בטוח שהוריך גאים בכך שיש להם ילד כמוך."
אלכס הרגיש צביטה בלבו,אמנם,היא לא הייתה אמיתי,אך הוא היה יכול להרגיש אותה בכל גופו.יופי,חשב לעצמו בכעס,עוד נושא שבו אני הלא-נורמלי,החריג,השונה,זה שכולם מתלחשעם עליו מאחורי הגב.
"אלכס מרטויאן." ענה לו אלכס בלב כבד.
"מרטויאן…?" מלמל הזקן לעצמו ואלכס כבר התחיל לדאוג שמשהו אינו כשורה.
"מממ…אני בטוח שהוריך גאים מאוד באחותך.בחורה יפה היא הייתה,אך הרבה זמן לא ראיתי אותה.קרה לה משהו?" שאל אותו הזקן ואלכס נתקף תדהמה.בהתחלה,חשב שהשיגעון מדבר מגרונו של הזקן,אך,לאחר מכן הבין שהוא מדבר ברצינות גמורה.אחות?! חשב לעצמו,הוא,הוא העלוב שאפילו הורים לא היו לו,והזקן מדבר איתו על אחות.הוא בטח מתבלבל, מבלבל את שם משפחתה של בת כלשהי שראה אותה.בוודאי,חשב לעצמו בגיחוך.לא משנה עד כמה השכל של הזקן הזה,לייתר דיוק,נראה חד כסכין ולא מתחשב כלל בשנים שעברו,אך,הוא תמיד יכול לטעות.
"איך קוראים להוריך?" שאל אותו ויליס בעניין.
"מממ…" מלמל אלכס, "פדמה ולואיס." הוא נזכר שפעם ראה את השמות הללו בטלוויזיה שהייתה בחדר הישיבה בבית המחסה.תודה לאל.
"פדמה ולואיס," מלמל הזקן בחשיבות, "אם אראה אותם אי פעם,אגיד להם איזה בן נהדר וחרוץ יש להם!"
הוא הרגיש שהזקן מפריז בעוצמת מחמאותיו,אך הוא לא התכוון לעצור מבעדו.לשם שינוי,העובדה שמחמיאים לו נעמה ושיפרה את מצב רוחו.
"טוב,בחורצ'יק," חזר הזקן לכינוי המרגיז, "אני משער שהגיע זמנך לחזור הביתה.תמסור להוריך ד"ש."
"אז,להתראות." אמר לו הזקן בחיבה וטפח על שכמו,אלכס הנהן ופנה לצאת מבית הספר בעוד המחשבות מסעירות את מוחו.