המושבה חלום-פרק ד',חלק שני

"על מה אתה מדבר?" שאל אלכס,המום.הוא לא זכר שעשה משהו רע ונראה היה שויליס דיי החמיא לו על עבודתו.בבת אחת,כל הרגשתו הטובה התפוגגה.
"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר," השיב לו ויליס בנימה קודרת.אם לא היה מבוגר כל-כך,חשב אלכס לעצמו,בוודאי היה זורק עליו את המטאטא,או לפחות,הוא נראה כמו מישהו שמתכוון לעשות את זה. "אני מדבר על כך ששיקרת לי בנוגע לחייך.בנוגע להוריך.בנוגע לזהותך." את המשפט האחרון אמר בנימה,מפחידה כל-כך,מעוררת אימה,עד שהוא נסוג צעד אחד לאחור.
"אני…מצטער." גמגם אלכס בלא משים,בניסיון אחרון לתקן את טעותו.
"לא קראת את דיברות המושבה?נכתב שם," הוא אמר וכחכח בגרונו, "ואני מצטט במיוחד בשבילך,נכתב שם 'שהשקר הוא שורש כל רע בעולם. הוא מוביל לאבדון,לשנאה.ממנו יצא הרוע לעולם."
אלכס בלע את רוקו בחרדה,מובן שהכיר את הדיבר הזה,מכיוון שנהגו כל-כך הרבה פעמים,בבית הספר כשהיה קטן ובבית המחסה,לחזור על דיברות המושבה ולהפיק מהם את הלקחים הנדרשים.בדרך כלל,הוא לא הקשיב באותם השיעורים,ופעם אחת,הוא זכר את זה עד כאב,המורה שמה לב לכך שהוא אינו מרוכז ולכן הכריחה אותו להסתובב במשך שעה, בערך,עם כיתוב על גבו "אני תלמיד חוצפן שאיננו מקשיב בשיעורים." הוא זכר את תחושת ההשפלה,את חוסר האונים,כל-כך צחקו עליו אז,אך,הוא אינו רוצה להיזכר בכך.בכל מקרה,היה שיעור אחד שעסק באותו הדיבר,בו המורה סיפר להם סיפור,שלפני החורבן הגדול היה מפורסם במיוחד,על בובת עץ,שבזכות קסם נהפכה לממש חיה,אך שיקרה כל הזמן ולכן אפה התארך.הוא זכר את דברי המורה,אפילו היום,ממרחק השנים, "וזה,ילדים, מה שיקרה לכם אם תשקרו." הוא צחק,כמובן,אך,הוא,שהיה באותו הזמן בן שבע או שש ותמים במיוחד,האמין לסיפור ופחד שאם ישקר,אפו יתארך ולא יחזור לגודל נורמלי.לכן,הוא הקפיד לא לשקר,מה שהוביל לעיתים למצבים לא נעימים.היום,הוא כבר אינו כזה,למרבה המזל.
"ועכשיו," אמר ויליס ואלכס זיהה נימה של אכזבה בקולו,והוא כל-כך השתדל לא לאכזב אותו.הנה,עוד מישהו לרשימת המאוכזבים ממנו.ועוד מישהו שלא רצה לאכזבו, "לצערי,לא אוכל לשחרר אותך מהניקיון.זהו העונש שהוטל עליך.אך,לפני זאת,הייתי רוצה לשמוע את הפרטים האמיתיים על חייך."
"אמ…" מלמל אלכס,הוא שנא לדבר על חייו,ועוד בפני מישהו שעד לפני יומיים בקושי,לא הכיר אלא כמנקה בית הספר, "מאז ומתמיד,כך אני חושב,בעצם,מגיל ארבע או חמש,אני חי בבית המחסה," הוא היה חייב לפרוק את מה שהרגיש,אך הוא שנא את זה,שנא להרגיש כל-כך חשוף ופגיע.הוא בנה את חייו,לבנה אחר לבנה,כמו חומה מסביב לחיים שלו.הוא לא רצה שאף אחד יחטט,אך,כעת הבין שזה חיוני,בשבילו קודם כל,לנסות ולפרק את חומת השקרים שבנה כאשר שאלו אותו על הוריו,משפחתו ובעצם כל מיני דברים אחרים. "לא בגלל שהוריי נפטרו או משהו בסגנון, אלא בגלל שלא יכלו לגדל אותי,או לייתר דיוק,המועצה לפיקוח על הורות לא אישרה להם לגדל אותי.אני לא יודע בדיוק למה.אני לא יודע מה קרה לאמא שלי,אבל,לפעמים יש הבזק שלה במוחי,עם שיערה הבלונדיני ועיניה הירוקות.אבא שלי מגיע פעם בכמה חודשים לבקר אותי,משהו שהוא לא מקפיד עליו במיוחד.זהו,אלו החיים האמיתיים והלא זוהרים שלי."
נראה היה שויליס התרגש למשמע סיפורו,מכיוון שנראה היה שה"זקן" אפילו מזיל דמעה או שניים.
"בחור," לבסוף הוא אמר, "מדוע סיפרת לי את כל הסיפור הזה?מאוד אמיץ מצידך,דרך אגב."
"הייתי חייב," מלמל אלכס, "לא רציתי שתתאכזב ממני."
"לא התאכזבתי ממך," אמר ויליס וטפח על שכמו, "אני מבין מדוע התביישת לחשוף זאת.לא היית צריך,מכיוון שגם אני,בזמנו,התגוררתי בבית המחסה."
"ברצינות?" שאל הוא,כלא מאמין.
"אכן כן," ויליס ענה, "אל תתבייש בשורשים שלך.אדם ללא שורשים הוא אדם ללא עתיד.תבין,לא תוכל להגיא להישגים אם לא תתגאה במי שאתה."
אלכס הופתע מדברי החוכמה שפרצו מפיו של ויליס,אך שמח שהוא חושב כך.שמח שהוא התפייס איתו ושהוא אינו כועס.אולי בסופו של דבר,היום הזה לא היה כל-כך גרוע,חשב לעצמו בגיחוך.
"רק דבר אחד מפתיע אותי," ויליס אמר כדובר אל עצמו,למרות שדבריו כוונו אל אלכס, "אתה בטוח בכך שאין לך אחות?הרי גם שם משפחתה של הילדה בה נתקלתי היה מרטויאן.ושם נדיר שכזה,אינני שוכח במהירות."
"אין לי אחות." השיב לו אלכס בשוויון נפש,למרות שמחשבותיו סערו.שם משפחתו אכן היה נדיר במושבה.אולי זו באמת הייתה קרובת משפחה, שאף פעם לא פגש.הרי,אם זו הייתה אחותו,חשב לעצמו,היו כבר מספרים לו עליה,או שלא?
שאר הניקיון עבר בצורה חלקה למדי,אפילו מחיקת הקשקושים על השולחנות נראו לו פחות נוראיים,בזכות הפרספקטיבה של ויליס.לפחות הוא שמח על כך שהכיר מישהו,שמרבית התלמידים התנהגו אליו כשקוף והתייחסו אליו ולעבודתו כמובנת מאליה.
"טוב,בחור," אמר לו ויליס בסיום הניקיון, "הגיע זמנך ללכת הביתה. להת'." הוא אמר ונופף לו.
"ביי." השיב לו אלכס ופנה ללכת לבית המחסה.הוא לא הבין מדוע הוא מתעקש להתייחס לבית המחסה כ"הביתה." הרי זה לא הבית,טוב זה כן בית,אבל לא בית עם הורים אוהבים ומשפחה.ובכל זאת,חשב לעצמו,גרתי שם יותר מחצי חיי.אני מכיר את המקום הזה כל-כך טוב,יותר טוב אפילו מאשר הבית של אביו.
כעבור כרבע שעה הליכה הגיעה לפתחו של בית המחסה וראה את אם הבית מתבוננת בו,פניה היו חיוורות והביעו דאגה.הוא כבר החל לדאוג שפספס איזה פעילות חשובה או שהיא מודאגת בגלל שאיחר,לפחות בחצי שעה,אם לא יותר.
"אלכס," היא אמרה חרישית, "יש לך אורח." ובדיוק כשהיא אמרה את המילים האלה,הגיח מפתח הבניין גבר מזוקן,בעל עיניים ירוקות כחולות, הנראה בסוף שנות הארבעים שלו.אלכס זיהה אותו מייד.זה אבא שלו.