התנגדות!- פרק 2 (מוקדש לTeddy River )

"תרדו במהירות!" הכריז הבוס הגדול בשנייה שירדתי מהאוטובוס.
עש שלושה אוטובוסים חנו ומהם ירדו אנשים ילדים וזקנים, לכולנו היה דבר משותף בנוסף לבגדים הישנים ולליכלוך שכיסה את כל גופינו. כולנו היינו מלאים בתקווה שמה שאנחנו עושים באמת יעזור למשפחות שלנו.
אחרי שיצאתי ממנהרת הברזל שבה חנו האוטובוסים הרחתי את ריח הצחנה שעלה מהרי הזבל העצומים בגודלם שאותם הייתי אמורה למיין. מעבד להרי הזבל הייתה חומה ענקית ואפורה ומעליה יכולתי לראות אנשים זעירים עם רובים דרוכים. על החומה שפנתה לכיוון הרובעים העניים והייתה נמוכה בהרבה רבצו עד שומרים שהחזיקו רצועות עבות שקשרו כלבי צייד מאומנים ומוכנים לתקוף.
"תעבדו במרץ!!" נבח הבוס הגדול ונשמע לא פחות גרוע מכלבי הצייד.
כולם ידעו מה הם צריכים לעשות וכל אחד פנה לעבודתו.
שנאתי את חוסר הצדק הזה, את העובדה שהם מתייחסים עלינו כמו אל אסירים למרות שלא ביצענו שום פשע, את זה שהם מתנהגים עלינו כאילו אנחנו מצורעים למרות שבסך הכל נולדנו במקום שונה מהם.
ביטני החלה לכאוב ולרגע הצטערתי אל כך שלא ביקשתי מג'ייסון קצת לחם. גבעתי ברעב ולא הייתה לי שום דרך לאכול עד שהגיע הביתה בערב.
"קחי את זה" מישהו הבהיל אותי מאחור.
הסתובבתי במהירות וראיתי אדם מבוגר בעל שיער ופור וזקן ארוך באותו הצבע, הוא היה לבוש בביגדי העבודה ובמעיל הירוק עם סמל וונסיטי והחזיק בידו משהו שנראה כמו תפוח מעט רקוב.
"תודה " חייכתי ולקחתי מידו את התפוח הרקוב שנראה הלא ממש מפתה.
"אין בעד מה" הוא החזיר בחיוך חסר שיניים." אני בכל מקרה כבר לא יכול לאכול את זה" הוא צחק ואני צחקתי גם.
"חזרה לעבודה חלאות" צעק אחר השומרים.
הזקן החביב נרעד וחזר לעבוד בסמוך עלי וגם אני המשכתי לעבוד תוך שאני נוגסת בתפוח אחת לכמה זמן.
כמו שאמרתי שנאתי את העבודה הזו, את החוקים, את השומרים ובעיקר את חוסר הצדק.
אבל… מה כבר נערה אחת יכולה לעשות?!