טרובדור – פרק 1

קוראים לי לוקאס. לוק בקיצור. או כמו שאחי הבכור קורא לי "קרצייה". אבי הוא סניור האחוזה.
האחוזה מאז ומתמיד מצאה חן בעייני.
קודם כל היא הייתה ממוקמת אל מול הים. נהר גדול חצה אותה לשניים ועליו גשר וטחנות קמח פועלות ממים.
הדשא היה יפהפה כמו תמיד וירוק.
אני זוכר שכבר כשהייתי קטן אמי לרוב הייתה משאירה אותי בטירה שלנו ולא נותנת לי לצאת החוצה, אפילו שמאוד אהבתי לשחק עם הסוסים בפעמים שאחי הבכור הביא אותי לטפל בהם.
מכיוון שאבי הוא הסניור, אחי הבכור יהיה היורש שלו ואני נאלצתי להסתפק בחינוך לאבירות.
בקרוב יגיע טקס ההכתרה שלי, אליו אני מצפה בקוצר רוח, אבל עד אז, יש עוד זמן.
מאז שהיה עלי לשרת אביר מוסמך, הייתי נוהג לעבור אצל ילדי האיכרים. ילדים צעירים שללא כל ספק היו אנשים טובים לא פחות ממני. ההבדל העיקרי היה שאני ידעתי לכתוב, לקרוא, קראתי מתוך כתבי הקודש והייתי אפילו מסוגל לכתוב. אמא תמיד אמרה שיש לי כישרון בלתי יאמן לכתיבת שירים, ושאני אהיה אביר נפלא מצד הנימוסים, אך לצערי הייתי גרוע מאוד בכלי נשק מסוד אחד כמוס. סוד שמאז שלמדתי לכתוב המורה הזהיר אותי בנוגע אליו. הבעייה שלי היא היד שלי.
את כל כלי הנשק שלי החזקתי בידי הימנית, ולכן לא הצלחתי להשתמש בהם כראוי. כאשר היה עלי לקלוע חץ למטרה, מעולם לא הייתי פוגע כאשר החזקתי את הקשת בידי הימנית. רק בשמאלית, אך האביר שחינך אותי דרש שאשתמש בידי הימנית.
כולם האמינו משום מה שאלו שכותבים ביד שמאל הם צאצאי השטן.
אני לא בן של שטן למיטב ידיעתי, אני בן של בעל אחוזה, אבל הקפדתי לעשות הכל ביד ימין כשמסתכלים עלי, אבל כשאף אחד לא היה רואה הייתי נוהג להדליק נר ולכתוב על קלף מגילות ארוכות בידי השמאלית. כתבתי סיפור מהדמיון, אותו מעולם לא רציתי להראות לאף אחד מהסיבה האחת והיחידה. פחדתי.
כאשר רציתי לספר לאבי על סיפור שהמצאתי על קוסם ומכשפה הוא ביטל את דבריי וטען שאין לי שום סיבה לחשוב עליהם. מכשפות יש לצוד. יש להשמיד את כל מי שלא זהה אליך. ככה לפחות, אני הבנתי.
קצת מצחיק, אירוני.
ייבשתי את הדיו מעל הקלף שלי. הדיו השחור נצץ לי על היד.
"לוק!" קראה אמי כאשר עלתה במדרגות הלולייניות בדרך אל מה שהיה ה"חדר שלי". ה"חדר" שהיה גדול יותר מהצריף שבה גר החבר הטוב ביותר שלי, בן אחד האיכרים. אנטוניו.
"כן?" שאלתי את אמי.
הסתכלתי על האצבעות שלי ולחרדתי גיליתי שידי השמאלית מוכתמת מדיו, מה שיוכיח בקלות באיזו יד כתבתי. עוד לפני שהספקתי לצבוע גם את ידי השנייה אמא פתחה את הדלת.
"לוק" היא אמרה לי "אתה כותב?".
"כן" אמרתי תוך כדי הורדת הידיים שלי אל מתחת לשולחן כך שאמי לא תזהה את הדיו על הידיים שלי.
"בחיי" היא אמרה "אתה כותב יותר משאתה לא כותב".
"אמא, למה אני צריך להיות אביר?" שאלתי.
"למה לא?" שאלה אמי "אתה מעדיף להיות בין איכרים פשוט?".
"אבל אני אביר, ואני לא נלחם טוב, במה אני אועיל לאבא?" אמרתי "אני הרבה יותר טוב בנגינה ובכתיבת שירים, בצד היותר רוחני. הייתי יכול להיות טורבדור נפלא".
ניסיתי להחדיר תקווה לקולי כדי שאמי תבין לאן אני חותר.
"אתה בקרוב מוסמך להיות אביר, ומלבד זאת, חייו של טרובדור קשים יותר משל בן אצולה".
"איך את יודעת?" שאלתי.
היא השפילה את מבטה וראתה את ידי המוכתמת.
"תזהר עם הדיו" היא אמרה "למה הוא על ידך השמאלית?".
"נשפך לי" אמרתי.
היא הסתכלה עלי במבט מלא משמעות ויצאה משם.
הבטתי בידי השמאלית שוב. היד שעמדה לשנות את הכל. חייכתי לעצמי חיוך. הבנתי פתאום איך אני יכול לשנות את חיי במאה שמונים מעלות.
♦♦♦
"אנטוניו" לחשתי לו בזמן שאני מתחבא דרך השיחים.
אנטוניו חזר עם סלסילה של פירות יער.
"היי, לוק" אמר לי אנטוניו בחיוך "אתה לא עסוק בקרב עם רומח? או רכיבה על סוסים? או בקריאה?".
"היית רוצה גם, נכון?" שאלתי בקצת אשמה.
"מאוד" הוא אמר "אבל גם עבודה זאת דרך לחיות".
אנטוניו היה שזוף מאוד, עם שיער שחור. העיניים שלו היו טובות, והן שיקפו נשמה טהורה.
פעם שאלתי את אמא, למה אני אגדל להיות אביר והוא לא. היא ענתה לי שזה הכל תלוי באבא שלי. חייכתי לעצמי במחשבה שאבא שלי הוא השטן, לפי מה שאפילו אבי טוען.
"אנטוניו, לא נמאס לך רק מעבודה?" שאלתי "זה לא מעציב אותך?".
"ככה אני חי" הוא אמר לי.
"אני רוצה לעזוב, אני לא רוצה להיות אביר" אמרתי לו "יש לי חלום. אני רוצה להיות משהו אחר".
"מה?" הוא שאל אותי.
חייכתי אליו.
"אני רוצה להיות טורבדור" אמרתי לו.