טרובדור – פרק 2

"טרובדור?!" שאל אנטוניו והתחיל לצחוק עלי "אתה? דווקא אתה? אתה יכול להיות היורש של האחוזה, אתה יכול לחיות חיים נפלאים, למה שתהיה טרובדור?".
"אני לא אוהב מלחמה, אני לא אוהב לראות דם, אני מעדיף לכתוב, אני מעדיף לנדוד" אמרתי בעקשנות. "תבוא איתי?" שאלתי.
"אתה בטוח?" שאל אנטוניו "למה לברוח מכאן? טוב כאן".
"אני לא רוצה להיות יותר כאן, אני מרגיש שלא בנוח, למה אתה צריך לעבוד ואני לומד? למה אתה לא לומד גם?" שאלתי.
"כי אני בן של איכרים" אמר אנטוניו.
"ואני בן של השטן, אז מה?" שאלתי.
"בן של השטן?" תהה אנוטניו.
"אני שמאלי" אמרתי "אפילו אבא שלי סיפר לי על זה, בני השטן הם שמאליים, כך אמר לי".
"אבל זה לא נכון!" מחה אנטוניו "אתה ממש לא בן שטן".
חייכתי חיוך קטן. "תודה" אמרתי.
"בוא נדבר על זה מאוחר יותר היום, עכשיו אני עוזר לאבי לתקן את טחנת הקמח" אמר לי אנטוניו.
"בהצלחה" אמרתי "וכמעט שכחתי".
הבאתי לו כיכר לחם מתוך סלסילה שלקחתי איתי.
"תתחלקו בזה" אמרתי "ותהנו".
"אבל… זה אסור" אמר אנטוניו.
"אני לא אוהב לפעול על פי חוקים, בעיקר לא חוקים מטופשים" אמרתי.
הוא חייך בעצמו ונטל את כיכר הלחם.
חזרתי לטירה.
שמעתי צהלות סוסים כך שהיה לי ברור שאבי חזר ממסע הצייד בן היומיים שלו.
"אבא!" קרא אחי הבכור, מארק.
"למה לא הצטרפת למסע הצייד שלנו?" שאל אבי, האדון הגדול של האחוזה, מלך האי-צדק.
הוא נהג לערוך משפטים בין איכרים שהיו ביניהם מחלוקות, והוא שפט בחוסר צדק, שפט על פי דרג ועל פי מידת יעילות ולא על פי אמות הצדק.
"לוקאס" אמר לי אבא בנימה מאוד לא אבהית ומאוד לא אוהבת. הוא נהג להדגיש את העובדה שהוא לא מחבב אותי.
"אבא" אמרתי באותה נימה בדיוק.
"מה עשית ליד האיכרים?" שאל אותי אבא.
"הבאתי להם רכוש שלנו" אמרתי לו בנימת זלזול "אבא, עשיתי טיול, למתוח את השרירים".
"למה אתה לא מתאמן לאבירות?" שאל אבי "בני הצורר".
מארק הנהן בראשו כאות הסכמה עם אבי. שיערו החלק השחור התנופף ברוח קיצית קלה.
תמיד הייתה הכבשה השחורה במשפחה, מה שעמד בסתירה קטנה כיוון שלכולם היה שיער שחור חלק ולי לעומת זאת שיער בלונדיני-שׁטני קצר ללא צורה מוגדרת כלשהי, ככה שלהיות כבשה שחורה במשפחה שלי זה דווקא חיובי. אני חושב.
לא עניתי לו ופשוט חזרתי לחדר שלי.
המשטר של אבי דיכא אותי. ידעתי שחייב להיות משטר אחר, אבל איפה?