"יפה לך אדום."

יש לי פחד במה, בערך.
כל פעם שאני עולה לבמה, הדופק שלי מאיץ ואני בטוחה שאני אפשל, או שאני אמות מבושה, או מהתקף לב.
מין התקף חרדה קטן כל פעם שאנשים מסתכלים עליי.
אני לא יכולה לאכול מול אנשים. זה מוזר, אבל זה נכון.
כל פעם שאני צריכה לקרוא מול קהל, אני מתחילה למהר בקריאה ולקרוא במהירות על- אנושית. ולהתבלבל. ולהיראות כמו מטומטמת. מול ילדים שאני אוהבת. וזה היה די מצחיק, אם זה לא היה כזה מביך ומשפיל.
אבל אני לא זוכרת שום דבר אחרי שאני יורדת מהבמה. כאילו זה בכלל לא קרה. אני רק מרגישה את המבוכה שלי.
אני קריינית טובה מאוד, למעשה. אין לי קול נעים במיוחד, אבל אני קוראת יפה.
אבל הבעיה האמיתית היא, הסומק שעולה ללחיי.
כשאני נבוכה, הפנים שלי נהיות אדומות לגמרי ומתחיל להיות לי חם מאוד. בדרך כלל, אני לא אדומה, ואפילו קצת חיוורת. אני גם קפואה, מבחינה פיזית. (בכיתה ד' חשבתי שאני ערפדית, אבל לא משנה.) ניסיתי להשתמש באיפור בשביל להסתיר את זה, אבל זה לא הצליח. פעם אחת הייתי צריכה להקריא משהו מול כל השכבה שלי, והתחלתי למהר, וקראתי את הטקסט שלי במהירות מטורפת וחברות שלי ציחקקו בקהל, לא מתוך רשעות, זה באמת היה מצחיק. אבל לא בשבילי, כי הילד שאהבתי ישב לו בקהל וצפה בי מביכה את עצמי.
כשירדתי מהבמה, הוא הלך עד השורה הראשונה, מול אמא שלי- ושלו, חיבק אותי, ואמר: "יפה לך אדום."
אבל רגע, זה לא הקטע הכי נורא.
כשחזרנו הביתה, אמא שלי אמרה לי: "חתיך, החבר הזה שלך."