ליזי הקטנה.

"למה כשיורד גשם אנחנו לא יכולים לצאת?" ליזי הקטנה שאלה את מיכאל.
"כי אנחנו נתמוסס." הוא הסביר לקטנה.
"למה?" היא שוב שאלה.
"כי ככה, ליזי. זה לא לגילך." הנה שוב אותה התשובה. ליזי הקטנה כבר בת שש וכל שנה זו אותה התשובה.

עברו עוד שנתיים וליזי חזרה.
"למה כשיורד גשם קורה משהו רע?" היא שאלה את אבי הגדולה.
"כי אנחנו נתמוסס." הסבירה בקצרה.
"אבל למה זה קורה?" ליזי שוב שאלה.
"כי ככה, ליזושקה. זה לא הגיל המתאים בשבילך." ליזי הקטנה הרכינה את ראשה, מבינה ששוב יצאה ללא תשובה.

עבר עוד עשור, וליזי הקטנה כבר עברה כמעט הכל.
"אבא, אבא." היא נדנדה לאביה.
"כן, חמודה?" שאל ברכות.
"למה כשיורד גשם אנחנו מתמוססים?" אביה החסון נאנח והסיט את מבטו.
"זה לא לגילך. חזרי לחדרך." קולו קשה וחד וליזי הגדולה נפגעה.

ליזי המבוגרת כבר לא מפחדת.
כל יום היא מושיטה את ידה, ומחכה לגשם ולסערה.
ליזי כבר יודעת למה הגשם ממוסס אותה. ליזי כבר יודעת מה היא צריכה.
והנה ביום בהיר, ליזי המבוגרת הושיטה את ידה, וטיפה קטנה השתחררה.
ליזי צרחה מכאבים, מבינה שיש שוב גשמים.
ליזי המסכנה, יצאה כל כולה, ליזי הקטנה, כבר לא קטנה. היא יודעת את התשובה.
לליזי אי אפשר להגיד שזה לא לגילה.
ליזי עכשיו היא סוכר נמס בקצה של סימטה.
כי לליזי היה צריך להגיד מה קרה.