סיפורה של אליס. פרק 1

הכול התחיל ביום גשמי.
רצתי ורצתי בלי לעצור אפילו לשנייה. הרגשתי שאני מתפרקת ושאין יותר תקווה לעולם. פחדתי כל כך אבל המשכתי לרוץ עם עיניים מלאות דמעות. לא ראיתי שום דבר אבל זה לא מנע ממני לרוץ בין העצים. המחשבות היחידות בראשי היו לברוח. להיעלם מהעולם הזה ולא לראות עוד כאב אבל לא משנה לאן ברחתי המציאות האירה את עיניי. נתקעתי בעץ ונפלתי לאחור. פחדתי והיה קר כל כך. לא ראיתי כלום עם כל הדמעות שמילאו את עיני אבל פתאום נשמעו צעדים.ניגבתי קלות את הדמעות והבטתי מלמטה על איש זקן בעל שיער שחור-אפור שאת פניו ראיתי במטושטש. "מה ילדה קטנה עושה במקום כזה" אמר הזקן מהורהר ובחן אותי. "ועוד מלאה בבוץ" הוא אמר. אבל נעשיתי עייפה והעיניים שלי נעצמו ונפתחו קלות מעצמן. הרגשתי שמישהו מרים אותי וסוחב אותי אבל לפני שראיתי את פניו עיניי נעצמו.

הכול היה חשוך ולא ראיתי כלום והאור היחיד שהכרתי חייך ונעלם. אבל במקומו השאיר אור קטן שגדל וגדל בכל שניה. רצתי אליו במהירות ושלחתי את ידי אל האור שגם הוא נעלם ועזב ובמקומו הופיע רק החיוך הרשע שלך ובידיך סכין מוכתם בדם. כל מה שיכולתי לעשות עכשיו זה לברוח. רצתי ורצתי הרחק ממך אבל האור שלקחת ממני לא יחזור עוד.

פקחתי את עיניי לחדר לא מוכר. קמתי לישיבה מביטה סביב מבוהלת וראיתי כמה אנשים לא מוכרים. אישה זקנה עם שיער אפור. נמוכה וקמטים בפניה. ושני אנשים שנראים כמו הרופאים שקראתי עליהם. נער אחד בעל שיער אדמדם. ואדם מבוגר בעל שיער חום. הנער והאדם המבוגר היו מלובשים בבגדים מוזרים שלא ראיתי אף פעם ועליהם גם נשקים מוזרים. כולם הביטו בי. רגש של פחד ובהלה תקף אותי אבל לפני שיכולתי להגיב נכנס בדלת איש זקן שנראה מוכר והביט בי בחיוך. "התעוררת" הוא אמר ואז הביט אל שני האנשים המלובשים כרופאים. "מה מצבה?" הוא שאל. "מצבה הפיזי בסדר. היא לא נפצעה בצורה חמורה רק שריטות קטנות" אמר אחד מהם. "בואו ננסה לראות מאיזה כפר היא" אמר הזקן והביט בי בחיוך. "שלום. מה שמך?" הוא שאל ושמעתי את ליבי מתמלא בהרגשה חמה של זיכרון מהעבר שנשכח. "אליס" אמרתי בקול חלש וחיוך קל עלה על פניי בלי שידעתי. "אליס. את זוכרת לפני כמה ימים היית ביער בגשם?" הוא שאל. כאב לי הראש כשניסיתי להיזכר אבל נזכרתי באותו לילה מעורפל שעיניי היו מלאות בדמעות. הנהנתי. "את זוכרת מה קרה לפני זה? איפה היית או מאיפה רצת או עם מי היית?" הבטתי בו לכמה שניות ואז ניסיתי להיזכר אבל ככל שניסיתי להיזכר במה קרה לפני אותו לילה מעורפל ככל שכאב לי הראש. הנדתי את ראשי. "אני מבין.." אמר הזקן והביט אל עבר האישה הזקנה. "מה נעשה הירויוקי? אי אפשר להשאיר את הילדה בחוץ אבל היא לא שייכת לכפר.." אמרה הזקנה מביטה באיש הזקן מצפה לתשובה. אבל הוא רק חייך והביט אליי. "אליס. את רוצה להצטרף לכפר שלנו?" הוא שאל אותי ועיניי נצצו. הנהנתי וחייכתי בחזרה אל האיש הזקן. לא הייתי בטוחה שידעתי מה זה אומר אבל השאלה ששאל עוררה בי הרגשה חמה מאוד.

"אליס!" שמעתי קול מהחלון שלי. שלום שמי אליס. נכנסתי לכפר נינג'ות כשהייתי בת 7 ומאז גדלתי שם ולמדתי להיות נינג'ה. אני עכשיו בת 16. קמתי עייפה ופתחתי את החלון מסתכלת למטה. " קבענו להתאמן לא?" אמר נער בעל שיער שחור עם עיניים כחולות. "בסדר חכה כמה דקות יושירו!" אמרתי והתלבשתי. זה חברי הטוב יושירו. הוא למד איתי באקדמיה לנינג'ות בכפר. "אני באה!" פתחתי את החלון וקפצתי משם. נחתי נחיתה קלה והבטתי ביושירו. "נלך?" הוא אמר ועברנו דרך הכפר לעבר היער. "תתחילי להתאמן אני צריך לעשות משהו בשביל אח שלי קודם" הוא נופף לשלום ונכנסתי אל היער. רצתי. הסתובבתי. וזרקתי סכינים על העצים. כולם פגעו במטרה. אחריי חמש דקות עצרתי והתיישבתי על הדשא להפסקה. כשפתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי ולבסוף נעצרים. "מה נערה יפה שכמותך עושה כאן?" אמר מישהו מאחוריי גבי. מהר הסתובבתי והבטתי בנער גדול ממני בערך בשנה או שנתיים. שיערו היה ארוך עד הגב וקשור בגומייה. לבן כשלג. ועיניו היו זהובות. הוא חייך אליי "היי" אמר. "מי אתה?" אמרתי בתוקפנות. הוא משום מה עיצבן אותי. והרגשה מוזרה התעוררה בי. הרגשתי נוסטלגיה משונה. "שמי האקו" הוא אמר. "אבל נערה יפה שכמותך לא צריכה לזרוק סכינים! זה מסוכן. תשאירי את זה לנינג'ות" הוא קרץ לי. "אני צריך עכשיו ללכת. אבל אני אשמח אם לא תשכחי אותי" הוא חייך והלך לכיוון הכפר.