ממלכת ג'ונסון בלק – פרק 1

לרוץ,לנשום,לחשוב,להבין
להתחבר,להתקדם,לקוות,לנסות
לנפול,לשמוח,לשער,לדמיין
להיות שם.

אני עומדת על האדמה הזאת אחרי 12 שנה שלא עמדתי עליה.
הריחות,המראות,הצלילים,התחושות, הכל אותו דבר-אבל שונה לגמרי.
12 שנה עברו מנפילת הממלכה בלק , הממלכה הגדולה שאי פעם קמה , רק שאף אחד אף פעם לא שמע עליה ,לא נכנס אליה , ולא יצא מימנה.
הם לא ידעו עלינו,ואנחנו לא ידענו עליהם . רק כיום , אחרי 12 שנה אני יודעת שההינו ממוקמים בערך בן אסייה לאמריקה , אי די גדול , אבל ככול הנראה לא מספיק גדול
עובדה שאף אחד לא גילה אותו כל השנים , עובדה שהוא לא צוייר בשום מפה , כאילו לא קיים.
אבל האי שנדל היה קיים , הממלכה בלק היתה קיימת , זהו לא חלום ! אני לא משוגעת ! אני זוכרת כל פרט , יש לי גם הוכחות !
טוב … אתם בוודאי לא יודעים על מה אני מדברת , אז אני אסביר .

שלום , קוראים לי קמיליה ג'ונסון שנדל , אני הבת של המלך לואיס ה63 והמלכה ביאטריס , המלכים של ממלכת בלק . הממלכה הכי ציורית שאפשר לדמיין – שדות רחבים , נהרות וימים , ארמונות וטירות , אסמים וביקתות . כל התושבים חיו בהרמוניה אחד עם השני – בלי מלחמות , בלי טרור , בלי פשע , פשוט אהבת חינם .
עד ה13.11.2019 .
_________________________________________________________________________________________________________________________________________

1.1.2035

קשה לקום בבוקר , מאוד .
למי אכפת פה שפעם ההיתי נסיכה שישנה עד 14:30 בצהרים ? בשעה כזו אפילו המשרתיים לא היו ערים ?!
12 שנה אני צריכה לקום בבוקר בשעה כזאת ועוד לא התרגלתי .
המצב קשה. קשה לקום בבוקר .
אני קמה לאט מהמיטה , מותחת את הידים ואת הצוואר והולכת להתקלח .
חוזרים ללימודים , איזה כיף , חבל על הזמן . אני לובשת את תלבושת הפנימיה החדשה- כל שנה תוקף את המנהלת פרץ של יצירתיות ,
שנה שעברה:מכנסיים שחורות ארוכות עם חולצה צהובה ופפיון . לפני שנתיים:חצאית ורודה ארוכה וחולצה לבנה,ופפיון . והשנה השיא – חצאית מיני קצרצה בדוגמת משבצות ירוק-אדום , חולצה ירוקה אה וכמובן – פפיון . סגול . כ"כ מגוכח !
סיימתי להתארגן , לקחתי את התיק עם הספרים וכמובן את הגיטרה , אפילו בלי לשים לב איזו , ורצתי החוצה .
ירדתי במדרגות המפותלות של מגדל מגורי הפנימיה , השעה היתה 8:20!!!! לא יכניסו אותו !!! יותר גרוע – יעיפו אותי!!שוב!!!
התחלתי לרוץ במדרגות , המפותלות , הגבוהות , עם המעקה העקום … ונפלתי . על הגיטרה . וכן .. היה רעש של שבירה .
"את בסדר?" שמעתי מאחורי קול של גבר .
ניסיתי לקום "בטח אני סבבה אני מצליחה לקום" ונפלתי בחזרה .
הגבר הלא מזוהה צחק ועזר לי לקום, הוא הרים לי את התיק ואת הגיטרה , הוא פתח את הנרתיק ו…
כן,היא נשברה, הצוואר נותק מהגיטרה, תיבת התהודה התרסקה לרסיסי עץ ..אלוהים איזו מגושמת אני !!! אין מצב שאפשר לתקן את זה !!
הסתכלתי על הגיטרה חסרת אונים … היא היתה כ"כ חשובה … כ"כ יקרה .. של אבא .
סגרתי את הנרתיק , לחשתי תודה לאלמוני וירדתי למטה .. ובדרך זרקתי אותה בצד .. ובדמעות המשכתי לכיתה .
כשסיפרתי למורה על התקרית היא סלחה לי ונתנה לי להכנס בלי בעיות , אבל זה כבר לא שינה לי .
יום שהתחיל נורא יגמר נורא , זה הוכח מדעית .

ההמשך יבוא (: