^^שיניים חדות^^ | פרק 3 | חלק ה'

-חלק ה'-

* אדי רץ מעבר המסדרון, וחזר כעבור שניות ספורות, גורר אחריו אחות, בחלו לבן.
"הינה היא" אמר אדי והצביע עלי. -"אני בסדר… הוא סתם לחוץ…." אמרתי לאחות. היא הסתכלה עלי במבט בוחן. ניסיתי לרכך את ההשתעלות שגברה. "אהה-האא!!" השתעלתי. "בואי איתי" אמרה האחות. *

נגררתי אחרי האחות בחלוק הלבן למין חדר כזה… קטן יחסית.
"שבי" היא פקדה עליי.
"אה-הא!" השתעלתי. –"זה לא נראה טוב, ילדה…" היא אמרה, וחיפשה משהו בין ניירות מפוזרים על גבי השולחן.
"מה? מה יש… אהה-האא!!! לי??" שאלתי, לחוצה.
ראיתי את ראשיהם של מייקי ואליזבת מציצים בהחלון העגול הקטן שבדלת. רק אדי לא כאן…
מה יש לו?!?!
"אל תזוזי" אמרה האחות, והתקרבה אלי עם מחט.
"לא לא לא! אני לא עושה שום בדיקת דם!!" קראתי.
"אל תפחדי!! בת כמה את בכלל שאת מפחדת מבדיקת דם קטנה?" שאלה האחות, והרימה את גבתה.
"מה איכפת לי?! אני – לא – עושה – בדיקת – דם!" אמרתי, מדגישה כל מילה.
"תפסיקי עם השטויות! מצבך יחמיר!" קראה האחות.
"אין לי שום בעיה! אה-הא!! החברים שלי פשוט היסטריים! זה הכל… אה-האא!!" אמרתי. והשתעלתי.
"את רואה?" שאלה האחות בקול לגלגני.
"זה לא משנה לי!" קראתי.
"אויי נו באמת!" קראה האחות. היא הסתובבה אל השולחן.
"אה-האא!!" השתעלתי.
לא הפסקתי להשתעל.
היא התקשרה למישהו. אחות נוספת נכנסה לחדר. הן שוחחו ביניהן. האחות שנכנסה הסתכלה עלי, וחזרה לדבר עם האחות.
"אה-האא!!" השתעלתי. האחות שנכנסה קפצה והסתכלה עלי בפליאה.
"אוי…" היא מלמלה. היא יצאה במהירות מהחדר.
מייקי ואליזבת הציצו מהחלון. הם נראו נורא מודאגים.
האחות הסתובבה אלי, קלסר בידיה. כשהביטה בי, קפצה, "אוי ואבוי! מהר! בדיקת דם עכשיו גברתי הצעירה! את יכולה למות!" היא קראה.
"אה-האא!!" השתעלתי. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום יותר! כאילו אני עומדת למות כל רגע!
כאילו אני ממש נלחמת על כל נשימה שאני נושמת… או לפחות מנסה לנשום….
נכנסתי לפאניקה.
"די די די מתוקה… אל תכנסי לפאניקה, זה רק יחמיר" האחות הרגיעה.
"אה-הא!" השתעלתי, "אני לא נושמת!" קראתי.
התנשמתי בכבדות.
"אל תסתכלי…." ארה האחות וסובבה את ראשי, שניה לפני שהחדירה את המחט לעורי.
"איי!" קראתי.
"שש… לא לזוז…. כבר גמרנו!" אמרה האחות.
"סיימנו" אמרה האחות.
"היא יצאה מהחדר. מיד נכנסה האחות השניה.
"את לא נראית טוב מתוקה…." אמרה האחות, "אלו הם החברים שלך?" שאלה, והצביעה לכיוון מייקי ואליזבת הלחוצים.
הנהנתי. לא יכולתי להוציא הגה מפי. הרגשתי שאני מתה! לא יכולה לנשום יותר!
"אני לא יכולה לנשום!" צייצתי.
"אוי אלוהים!" מלמלה האחות.
היא יצאה במהירות מהחדר, מסמנת לאחות אחרת שהייתי באזור להיכנס לחדר.
האחות האחרת, הוציאה במהירות מכשיר מוזר מאחורי הארון.
היא סדרה את החוטים המלופפים מסביבו.
"תנשמי עמוק… אל תפחדי" אמרה האחות, במבטא בריטי כבד.
הנהנתי. היא שמה על פני מסיכה כזאת… כמו בסרטים על בתי החולים.
היא הפעילה את המכשיר.
"ייקח לזה כמה דקות חמודה, אני אשאר פה איתך, טוב?" אמרה-שאלה האחות.
"תנשמי עומק, עמוק" היא אמרה.
נשמתי, ונשפתי, נשמתי, ונשפתי. לאט לאט, הנימה חזרה אלי.
"את מרגישה יותר טוב?" שאלה האחות. הנהנתי.
היא חייכה.
"אמא נכנסה בבהלה לחדר.
"אני אצא… תקראו לי כשתרצו משהו" היא אמרה. היא שוחחה מספר דקות עם אמא, ויצאה מהחדר.
"ג'סיקה" ארמה אמא וחיבקה אותי. "את בסדר? אליזבת התקשרה אלי, ואחת האחיות כאן דברו איתי, רצתי לכאן ברגע ששמעתי ש…" –"אמא!" אמרתי, "אני בסדר! בסך הכל השתעלתי ו…" –"וכמעט מתת ג'סיקה…." אמרה אמא, וליטפה את ראשי, מסיטה קווצת שיערות שנחו על מצחי.
"את נורא סמוקה" אמרה אמא.
היא הושיטה לי את מראת הכיס שלה.
פתחתי אותה והבטתי בבואתי.
נבהלתי כהוגן! והייתה לכך סיבה מוצדקת…
הייתי אדומה סגלגלה כמו עגבנייה בשלה מדי!
זה היה מחריד!
"די ילדה שלי?.. הכל יהיה בסדר" אמרה אמא וחיבקה אותי חזק.
האחות הבריטית נכנסה לחדר.
"ג'סיקה… אוונסון?" שאלה, קוראת מקלסר אדום.
"כן?…" שאלתי.
"אה… יופי, חשבתי שהתבלבלתי בחדר" אמרה האחות וחייכה, "טוב… אז…" היא דפדפה בדפי הקלסר.
"אמ… חמודה, תצטרכי היום להישאר כאן, בסדר?" שאלה האחות.
"מה? למה?" שאלנו, אני ואמא.
"בדיקת דם שלקחנו לך, תיערך כמה שעות טובות… אם לא כמה ימים.. ו… אנחנו לא רוצים שיקרה לך משהו…. את אסמתית במקרה?" שאלה האחות.
"כן… אבל זה עבר לי לפני שבע שנים!" אמרתי, מביטה באמא, שהנהנה.
"טוב… כך חששתי…. אבל בכל מקרה, עדיף שתהיי תחת חסותינו בשעות הקרובות" אמרה האחות.
אמא נגשה אל האחות, ושוחחה איתה בצד.
אליזבת ומייקי נכנסו לחדר, ורצו לחבק אותי.
"אויי אלוהים! מה קרה לך?!" שאלה אליזבת, ובידה סובבה את ראשי ימינה ושמאלה, בוחנת את עורי הסמוק.
"את בסדר ג'ס?" שאל מייקי.
"כן… עכשיו יותר טוב…" אמרתי, "זאת כנראה האסתמה שלי…" –"אבל זה לא עבר לך לפני כמה שנים?" שאלה אליזבת.
"כן… אבל זה כנראה חזר…" אמרתי.
"אמ… איפה אדי?" שאלתי –"הוא הלך הביתה… הוא אמר שהו לא מרגיש טוב, ושניתן לך לנוח" אמר מייקי.
"טוב… אני כבר אתקשר אלי בבוקר…" אמרתי והשתעלתי שיעול קל. "הינה, השיעול שלך נחלש" אמרה אליזבת וחייכה.
"כן…" אמרתי וחייכתי.
"אז… את נשארת כאן בסוף?" שאל מייקי.
"אני מקווה שלא…" אמרתי, "אבא ורובי צריכים לבוא כל רגע… ואין לי חשק לריח החריף הזה ולתחושה החולנית כאן!" אמרתי.
"ג'ס" אמרה אמא. –"טוב… אנחנו לא רוצים להפריע" אמרה אליזבת ונשקה ללחיי, "ביי ג'ס" אמרה וחיבקה אותי.
"ביי ג'ס, תרגישי טוב, ותצלצלי אלי ברגע שאת קמה" אמר מייקי ויצא מהחדר יחד עם אליזבת.
"ג'ס" אמרה אמא, בדיוק נכנסה האחות שלקחה לי דם. היא לחשה משהו לאחות הבריטית.
האחות קראה לאמא. "מה? קרה משהו?" שאלתי.
אמא ניגשה אל האחיות. היא הנהנה בראשה מספר פעמים.
"ג'סיקה" אמרה אמא, "נישאר כאן הלילה…" –"מה?!" קראתי, "אבל מה עם אבא ורובי?" –"אל תדאגי… הם יבואו עוד כמה דקות, ישר מהבית עם המבורגרים טעימים לכולנו. נוכל בקפיטריה, נטייל בחוץ, ואני אשאר לישון איתך" אמרה אמא וחייכה.
"כן… יופי…" מלמלתי, אמא, אני הולכת לשירותים" אמרתי.
הלכתי לכיוון השלטים.
ימינה, ימינה, שמאלה ושוב ימינה.
חושך. הרבה חושך. יותר מדי חושך בשביל בית חולים שפתוח ופועל 24 שעות ביממה…..
פתחתי את דלת שירותי הבנות.
הרגשתי דחף פתאום, להסתובב אחורה. לא יודעת למה.
הראש שלי פעם בחוזקה, וכאב. הרגשתי שוב שאני לא נושמת. ניסיתי להירגע.
הרגשתי שאני חייבת להסתובב, שזה מה שירגיע את ההתחוללות שבתוכי.
הסתובבתי ונפלתי על הרצפה.
רוח חזקה נשבה מעל ראשי. אם לא הייתי מתכופפת (יותר נכון נופלת) בזמן, בטח הייתי עפה בקלילות ברוח האדירה הזאת.
עלים התעופפו איתה.
קול שריקה מעצבן הדהד בראשי. כיסיתי את אוזניי, מגנה עליהן מפני הקול המעצבן ועל פני מפני הרוח מלווה בחול ועלים יבשים.
הרוח כאילו נשאבה אל תוך החלל השחור שמולי.
כשפסקה הרוח, התרוממתי, מביטה לאחור בחשש, שלא תחזור.
"מה זה היה לעזאזל?!" קראתי.
קול הקפיץ אותי, וגרם לצמרמורת בגבי- "נו, נו, נו… מה יש לנו פה?"