החתול הסופר
אה, תגיבו פליז!
עבדתי על זה קשה, ואני לדעתי זכאי לתגובה (ואף לא חביבה/מפרגנת) ממישהו!
פליז!

אלדו פוקס והרצח בנוסח החורפי (שם ארוך) חלק א'

החתול הסופר 25/11/2011 673 צפיות אין תגובות
אה, תגיבו פליז!
עבדתי על זה קשה, ואני לדעתי זכאי לתגובה (ואף לא חביבה/מפרגנת) ממישהו!
פליז!

חלק א'

קוראים לי אלדו פוקס. אני בן 13.
אני גר בלונדון שבאנגליה, אבל אין בתקופה הזו משהו חשוב שאני אגור לידו.
בגלל קור האימים ששורר בחוץ, בוטל בית הספר. אבל אני, מסודר. בניתי בקתה מעץ בחופשת הקיץ, כדי שאני אחיה שם בחופשות. מכיוון שהחופש הקדים לבוא, אני הולך לחיות שם! בלי מטלות! לא לסדר את החדר! לא לשטוף כלים!
גם כמה מחבריי הצטרפו למחנה שלי.
הדלת הקטנה של הבקתה נפתחה עם כוח רב, כי שכחתי להזיז את האבן הענקית שחסמה אותה. עוצמת הדחיפה הפילה כמה קילוגרמים של שלג על ג'יימס, אבל לא נראה שזה מזיז לו. בתוך הבקתה ניצבו הדלתות הקודרות, שמגינות על חדרים קטנים ואפלוליים. הכול עוצב בצורה מפחידה, כדי שאף אחד, אבל אף אחד לא יעז להתקרב אפילו למקום. אימא שלי לא הרשתה לי לגנוב כוסות מהמטבח, אז אני טיפה יודע לצוד. זאת אומרת, אני מכין כוסות כמו של הוויקינגים, נו, אתם יודעים! הקרניים האלה ששופכים לשם וודקה או משהו! אה, ת'אמת, אלה חיטים של פיל.
פתחתי את אחת הדלתות הקודרות, שעל יד הסף ניצבו 2 גורגוילים מאיימים. למי שלא יודע זה פחות או יותר דרקון כזה שיושב, ולפי אמונות תפלות הוא גם מגן על החדר/בית/מה שזה לא יהיה.
הייתי עייף, והורדתי את השמיכה כדי לכסות את עצמי.
"אאאאאאאאאאאאאאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" פלטתי למראה הזוועתי של גופה.
"מה קרה? טום! נו באמת! עזוב את זה ובוא מיד!" פקד ושאל ג'יימס ב-10 שניות בלבד.
"אהה. זה באמת הזוי." אמר ג'יימס באיטיות ובדריכות. זה היה די מביך, יחסית לצעקה הנקבית שלי. אבל בכל מקרה, הוא הוזהר. אם למשל יקפוץ עליך איזה אלכוהוליסט משוגע עם סכין, אתה גם תצרח. אבל אם אתה שמעת צעקה מהכיוון שנמצא המשוגע, אתה לא תצרח עד כדי כך.
הידיעה שהייתה גופה מתחת לשמיכה בבקתת החורף שלי כבר עורר בהלה, אבל מצב הגופה הטריד עוד יותר. על הגופה נראו נמלים ו"זבובי מוות" ירוקים מסתובבים מעל הבשר. הדבר העוד יותר מטריד, שכנראה מי שרצח אותה חתך לה את הראש. זה דווקא די הגיוני, כי היה חסר ראש אחד בגופה. והאישה או האיש נרצח או נרצחה- כי סכין צבאית הזדקר מעל המקום שבו אמור להיות הלב של האדם. על הגופה היו גבשושיות ופיסות עובש, דבר שגרם לי כמעט להקיא.
"כדאי להתקשר למשטרה." אמר טום, שזכה לתגובה כנה.
"כן, כמובן. מי הביא פלאפון?" טום וג'יימס הנידו בראשם בשלילה, מה שענה לטום על השאלה.
"טוב, תשמרו פה על השטח, אני כבר חוזר." אמרתי, בנימה בין מעוצבנת לבין רוטנת. יצאתי מן החדר האפלולי, לגמתי מעט מים והורדתי את מעילי מהקולב. הזזתי את האבן הכבדה, כדי שאני אוכל לצאת. למקרה חירום גם לקחתי פגיון שטליתי מאחורי המזווה, למקרה שהרוצח המסתורי יופיע וינסה לדקור אותי באותה דרך מזוויעה.
התקדמתי ביער המכוסה שלג, מקשיב בהתאמצות רבה לקולות לא שגרתיים. נשמע קול הפצפוץ של הדריכה על זרדים יבשים. יש שם משהו. או נכון יותר להגיד, מישהו.
הרגשתי שהמישהו מתקרב. הסתובבתי לאחור כדי לראות איפה הוא, אבל מאחורי לא היה דבר מלבד שלג. הסתובבתי בחזרה.
הפעולה הייתה אוטומטית- תקעתי את הפגיון בלב של המישהו.
ידעתי שהוא עקב אחרי. רגע לפני מותו נראה ניצוץ מרושע בעיניו החומות, וגם הוא נשא כלי נשק של טווח אפס. הוא נשא תג שם- הוא השתייך לחברה כלשהי. חברה שיכולה לקבל רוצחים? המאפייה.
התג הזה גרם לעוד יותר דאגה, זאת אומרת, יש עוד עשרות אנשים כאלה, והם בערך מסתובבים פה בחורשות. היה עדיף להישאר בבית…………………….
השיער הערמוני שלי התפרע ברוח, ומרוב הקור הפנים שלי היו כמעט לבנים.
רצתי במהירות רבה אל המבנה הקרוב ביותר. הדלת נפתחה, ואיש מבוגר הציץ מהפתח. האיש הזה היה מוכר לי מאוד- כבר נפגשנו פעם, אבל אני לא זוכר את השם שלו.
"אהה. שיער ערמוני, חיוור, עיניים כחולות, מעיל פרווה וחיוך מקסים. אני זוכר אותך! בוא! כנס! הרי נפגשנו פעם, אלדו פוקס הצעיר!" אמר הגבר, שהתקשיתי מאוד לזכור את שמו. זה היה די מביך, הרי איך הוא זוכר את השם שלי- ואני עוד גודל! ואני בכלל לא זוכר את שלו, והוא לא השתנה כלל מאז המפגש האחרון?!
האיש הזמין אותי לשתות תה חם- דבר שמאוד התחשק לי לעשות בהתחשב במזג האוויר הקר.
התיישבנו אחד מול השני, על יד שולחן העץ המכוסה קורי עכביש.
"נו-נו-נו לך אדון פוקס הצעיר. אתה לא מודע לסכנה שבחוץ? המאפייה מחפשת את מי להרוג! ואתה עוד בנחת יושב פה. עברת כל גב-" קטעתי את אלברט שוורצנברג, עוד לפני שהספיק לגמור את המילה.
"כן כמובן! אני מודע לכך! אולי במקרה, לא שמת לב, שיש לי משהו שיעזור לי להגן על עצמי. וחוץ מזה, אם לא ידעת, כרגע חיסלתי מאפיונר." אמרתי. לא היה ממש יפה להתפרץ לדבריו של אלברט, אבל בכל זאת, סיפרתי את האמת.
הוא נראה כעוס אבל נסה להסתיר את זה, והבנתי שאני צריך לזוז. אבל הוא הנחית עליי פצצה:
"מישהי מחכה לך כאן." אמר אלברט, והרגשתי שזה הסוף. אני מרותק לכל החיים, וגם אני לא אוכל להוציא את ג'יימס וטום מהבקתה.
אבל אז הוא קרץ קריצה שובבה שכזו, ואני הבנתי מי שם.
ניגשתי אל חדר התופים של מר אלברט, שהיה מנגן בקולי קולות בשעות לילה מאוחרות, דבר שעצבן את האנשים שגרים באזורו.
"נו-נו-נו. שמעתי שהסתבכת עם המאפייה, אלדו. שברת את שיא חוסר האחריות שלך, באמת, כל הכבוד." אמרה ג'יין, בנימה משועשעת ביותר.
"כן, לגמרי התעליתי על עצמי." אמרתי, מרוצה מהעניין. כי בכל זאת, חסר אחריות זה בשבילי מחמאה.
"רציחת מאפיונר זה לא מעשה חכם, עכשיו הם ירדפו אחריך." הוסיפה ג'יין באותה נימה.
"אולי לא ממש, אבל בשנייה שהוא הולך לתקוע לך סכין בלב, זה דווקא מאוד חכם." השבתי לה.
היא צחקקה צחוק חלוש, ואז קראה את מחשבותיי:
"שנלך לחפש את ג'יימס וטום?"
"כן, מקווה שהם לא הסתבכו בצרות שם….." עניתי.
יצאנו מן הבית בדרך אל הבקתה, מנסים להקשיב לשאון צרחות רמות.
המשכנו ביער עד שהגענו לבקתה. זה היה הדבר הכי דפוק שראיתי בחיים. טום וג'יימס כנראה הזמינו לפה כמה חברים, וגם הם, ועכשיו, זה הדרדר מאוד.
מן הבקתה נראו ניצוצות ואורות דיסקו, וברקע התנגן השיר האהוב עליי. נכנסתי בפנים, וזה היה עוד יותר מפחיד: כדור דיסקו נתלה מהתקרה, רמקולים מפלצתיים ניצבו במקום שבו היו הגורגוילים, שכעת עמדו במקום מוגן. עשרות תלמידים מהכיתה שלי רקדו לפי הקצב, וגם המורה היה שם. זה עבר את הגבול.
עמדו לפני 2 אפשרויות: הראשונה- לקחת פיקוד לגמור את המסיבה ברגע זה ולהמשיך לנסות לחסל פושעים מבוקשים תוך סיכון חיים מופרז, או פשוט להזמין את ג'יין לרקוד, שזו כנראה אפשרות מסוכנת יותר מחיסול מאפיונרים.
אני אלך על האפשרות השנייה.
"היי ג'יין! רוצה לרקוד איתי?" שאלתי בניסיון להתגבר על הרעש של הבית בשיר.
"כן, כמובן!" ענתה ג'יין, דווקא בקטע השקט יותר של השיר. כמה עיניים בוהות התבוננו בנו, וזה היה די מביך. ניסיתי לתפוס את התנוחה שפעם למדתי בשיעור ריקוד, וזה בערך הצליח: תפסתי את המותן של ג'יין, וביד השנייה את הכתף. היא הבינה, וגם ניצבה בתנוחה שהבנות בשיעור ריקוד ניסו לעשות.
התחלנו לרקוד, וקולות רבים מהבוהים בנו אמרו:
"או! זה כזה מתוק!" בנימה, שאני ממש לא יכול להסביר. לפחות זה פחות מטריד מהערות מעליבות שהיו יכולות להיאמר בכיתה ה'.
שערה השחור של ג'יין נפל לשנייה על כתף שמאלי, אבל מיד ירד מתי שהיא זזה טיפה. היא הייתה יפה מתמיד: השיער השחור והארוך, הלחיים האדומות ועיניים ירוקות מרהיבות. היא התקרבה ובתגובה גם אני, עוד קצת, ועוד טיפה. שפתותיי נגעו בשפתותיה. הרגשתי שזה עומד להמשך לנצח, אבל טום קטע את זה.
"טוב, זהו, אין כבר מה לראות. המסיבה הסתיימה, תחזרו לבתים שלכם, ואתה, אלדו, תעזור לנו בחקירה."
טוב, זה באמת הכעיס אותי. נמנעתי מלגדף אותו, בגלל נוכחותה של ג'יין, שצחקקה צחוק, שאני מאמין שרק אני שמעתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך