אבודה לנצח – פרק 10

הרגשתי בחילה נוראית, עדיין כאב לי הראש ניסיתי לקום מהמיטה אבל לא יכולתי, רציתי לבקש ממנו שישחרר לי את הרגל רק כדי שאני יוכל לקום להקיא , אבל בשנייה שפתחתי את הפה התחלתי להקיא דם, המון המון דם. הבחור (שמאוחר יותר התברר שקוראים לו ספי) התחיל להילחץ הוא קרא בקשר לעוד אנשים והם פינו אותי לבית חולים קרוב. עברו כמה שעות הבחילות הפסיקו, לקחו ממני ים של מבחנות ואז הגיע מלואי.
"ספי מה היא עושה פה?!" הוא צעק, ספי התחיל להסביר לו שהקאתי, שלא יכולתי לנשום. אבל מלואי השתיק אותו ואמר: "קח אותה עכשיו למטה, עד שהיא לא מתאפסת על עצמה ומשתפת פעולה אתה לא מוציא אותה מהמטה אפילו אם היא מתה!". הייתי בהלם, אבל הוא אפילו לא הסתכל עלי, ספי תפס אותי ולקח אותי בחזרה למטה. עברו שבועיים אני וספי היינו מעבירים את הזמן בדיבורים, הוא ניסה לשכנע אותי להיכנס לתכנית להגנת עדים לשתף פעולה לנסות להשיג לי איזה שהם חיים אחרים, אם לא בשביל עצמי אז כדי להגן על האנשים שיקרים לי. בהתחלה לא הסכמתי אפילו לחשוב על זה, איך יכולתי? לאבד את המשפחה והחברים, אבל לאט לאט הבנתי שאין לי ממש ברירה ושאם אני לא ישנה גישה אני יגמור את חיי באותו מצב בלי אף אחד, רק עם רגל קשורה למיטה בחדר הקטן הזה.
באותו ערב החלטתי שאני עושה את זה, אני יגיד לספי על הבוקר שאני הולכת לאזור אומץ ולעשות את הצעד הזה. למחרת בבוקר ספי לא הגיע, הייתי בטוחה שהוא רק מאחר אבל הוא לא הגיע כל אותו היום, ובערב הגיע מלואי הוא אמר שכבר עבר יותר מידי זמן, אמרתי לו שהחלטתי שאני ישתף פעולה שנעשה מה שצריך , אבל הוא רק גיחך ואמר "מה חשבת מתוקה? שזה משחק? שאני ייתן לך להרוס לי את כל התוכניות שוב, שברגע שתתחנפי קצת אני יאמין לך ונסגור לך תוכנית? אין סיכוי, את תישארי פה עד שתצא לך הנשמה, עד שתתחנני להשתחרר, מהיום אף אחד פה לא יוצר אתך קשר, אוכל תקבלי רק פעם ביום, וכך גם כניסה לשירותים ולאמבטיה וכמובן את לא מסתובבת בחדר בלי רשות".
"אתה לא יכול לעשות לי את זה לא… " והוא המשיך: "דווקא כן וזה לא אני עושה לך את זה, את עשית את זה לעצמך, הה והגיעו הבדיקות דם שלך שלוש פעמים ביום תקבלי עירוי עד שהגוף שלך יחזור למצב מאוזן ". לא הבנתי: " איזה עירוי מה יש לי? למה הקאתי דם?". מלואי התחיל לצאת. " רגע מה עם ספי?" הוא הסתובב אלי "הה את לא תראי אותו יותר" . וכך עברו הימים, ימים שלמים שלא דיברתי עם אף אחד, שלוש פעמים ביום חיברו לי עירוי . אחרי שבוע לקחו אותי למשרד של מלואי הוא התחיל לדבר איתי ואז הוא קיבל שיחה טלפונית, בשלב מסוים הוא התחיל להרים טונים וממש לצעוק הוא יצא מהחדר כולו עצבני, עדיין שמעתי אותו צועק השיחה התארכה, ולאט לאט הקול שלו התרחק. עברו כמה דקות התחלתי להסתובב בחדר לחצתי על הידית של הדלת והיא נפתחה, אני לא ישקר בהתחלה חשבתי לרוץ, לברוח להשתחרר מהכלא שנקלעתי אליו אבל במחשבה שניה ידעתי שאין לזה טעם, במוקדם או במאוחר יתפסו אותי והמחשבה שמישהו עלול לפגוע במשפחה שלי גרמה לי צמרמורת. חזרתי לשבת השענתי את הראש על השולחן והתחלתי לבכות, בכיתי איזה רבע שעה ולפתע הרגשתי כאילו מישהו רוכן מעלי, קפצתי, נבהלתי עמדו שם קבוצה של אנשים בינם מלואי וספי, ואז מלואי אמר: "חברים אני חושב שהיא מוכנה". ואז הוא פנה אלי ואמר: "עכשיו אנחנו יודעים שאת לא מתכוונת לשחק בנו ונוכל לארגן לך חיים חדשים, ספי תחזיר אותה למטה בבקשה".
מאז החיים במטה השתנו אומנם הייתי עדיין כלואה בחדר כל היום אבל כבר לא הייתי כבולה למיטה והייתי חופשיה להעביר את הזמן איך שאני רוצה, סוף סוף התייחסו אלי כמו בנ"א, ארגנו לי טלוויזיה ואפילו פינקו אותי באוכל אכיל. אחרי שבועיים קראו לי למשרד של מלואי, הכינו לי כבר דרכון חדש, פתחתי אותו, בחרו לי שם חדש " מלודי בל", הייתי צריכה לצבוע את השיער ולשנות תסרוקת. מלואי נכנס ואמר: " כפי ששמת לב כבר נרקמה התוכנית בעוד יומיים את נוסעת לשוויץ הארץ והשלג, התלבטנו אם להציב אותך בבית משלך עם אבטחה סביב השעון או לארגן לך משרה שתכלול קצת מאמץ פיזי במקום פעיל הכולל בתוכו אבטחה מקסימלית ותקשורת עם אנשים, אז ברוב קולות ההחלטה נפלה על האופציה השנייה ולא תאמיני לאיפה הצלחנו להכניס אותך, לבית המלוכה השוויצרי, את תהי אחת מבין 10 המשרתות החדשות שנבחרו לשרת בבית המלוכה את תגורי שם למשך שלוש שנים, חשבנו על זה קצת בעוד חודשים שלושה נארגן תאונה ונביים את מותך, לאחר שלוש שנים כבר לא יזכרו אותך ותוכלי לחזור לחייך הקודמים, כמובן שאת והמשפחה שלך תאלצו לעבור דירה ואולי אפילו לרדת מהארץ אבל.." לא האמנתי: "רגע אז זאת אומרת שאני יהיה חופשיה תוך שלוש שנים, בלי כבלים בלי פחד להסתובב ברחוב ?" הוא הנהן. התקרבתי אליו, חיבקתי אותו הייתי כל כך מאושרת. עברו יומיים והרגע הגורלי הגיע, קמתי מוקדם ובליבי קיוויתי והתפללתי שהכל יעבור בשלום.