אבודה לנצח פרק 13- נסיון חטיפה?!

עבר כבר חודש מיום הפטירה שלו, אבל אני לא יכולתי להתנתק כל יום בסיום המשמרת הייתי מגיעה לקבר הרך, בוכה ומתפללת ואחר כך מתגנבת בחזרה לארמון. באחד הלילות, כשחזרתי מבית הקברות, הרגשתי שמישהו הולך אחרי, חשבתי שאני מדמיינת והמשכתי ללכת בזריזות עברו כמה דקות הרחובות היו שוממים ולפתע שמעתי רחש מאחורי, לפני שהספקתי להגיב נצמד אלי מישהו צרחתי, הוא חסם לי את הפה וגרר אותי לסמטה הקרובה. הוא נאבק ומשך אותי וקרע את חולצתי. נשכתי אותו והתחלתי לרוץ, אבל הוא היה מהיר ממני והצליח להשיג אותי, הוא היה מסריח ונראה חולה, יותר ממה שפחדתי ממנו, נגעלתי ממנו הוא התקרב ותפס אותי שוב. החולצה שלבשתי נקרעה כמעט לחלוטין, ומאחיזה שלו בי, איבדתי שיווי משקל ונפלתי הוא רכן מעלי. ואז שמעתי כל נפץ, ירו בו, הוא נפל עלי כולו מדמם, הבחור שירה התקרב אלי ניסיתי להתרומם והוא תמך בי, הודיתי לו והוא אמר: "לא לי את צריכה להודות, הציבו אותי להשגיח עליך, אני כבר שבועיים צופה עלייך בלילות ומלווה אותך מרחוק כשאת חוזרת והולכת מבית הקברות". לא הבנתי: "מה מי הציב אותך? הנסיכה קטרינה?" . – "לא הוא" , הוא כיוון באצבעו על רכב שהתקרב לכיווננו. הרכב נעצר, ואדי יצא ממנו ורץ לכיווני.
"את בסדר יקירה?, כשהבחור שלי אמר שהוא איבד אותך מיהרתי להגיע אני…" הוא השתתק אולי לא ידע איך להסביר את עצמו ולמה בכלל הציב מישהו שישגיח עלי. התגעגעתי אליו כל כך והתביישתי כל כך ניסיתי לכסות את עצמי עם מה שנשאר מהחולצה שלי ואדי חזר והביא מהרכב שמיכת פליז קטנה, " בואי, נחזור הביתה ". –"אדי תודה באמת על היום, אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי כאן לבד. אבל יקירי, אני מעדיפה שלא לחזור אתך, זה בסדר, אני יחזור לבד לארמון, נשארו לי רק עוד כמה חודשים עד שאוכל לחזור לביתי, אם אביך ידע , עזוב אני לא יכולה לסכן את זה". –"בואי זה בסדר, אבא כבר יודע הוא וקטרינה מחכים לך, כולנו כבר שבועיים… טוב בואי אני יכסה אותך ונכנס לרכב קר כאן". הוא נעמד מאחורי כדי להניח עלי את השמיכה ונגע לי בגב. נרתעתי, הסתובבתי אליו, לקחתי ממנו את השמיכה וכיסיתי את עצמי. שמעתי אותו לוחש לעצמו בכעס משהו לא ברור, ונכנסנו לרכב. הגענו לארמון נכנסנו לאחד החדרים, פחדתי מפני מה שעתיד להיות, קיוויתי שהכול יעבר בשלום ואולי אפילו קצת התחרטתי על הלילות האלה שהתגנבתי כדי לבקר את רונאלד שלי.
נכנסנו לחדר , זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את קטרינה מאז שרונלד מת לא ידעתי כל כך מה לומר לה וחוץ מזה אילו מילים יוכלו לנחם אם שאבדה את התינוק שלה? המלך נכנס כמה שניות אחרינו. אדי לקח אותו לצד ודיבר אתו. עמדתי בדממה ליד קטרינה התפללתי בליבי רק שיהיה טוב. הם התקרבו אלינו והמלך אמר: "לפני הכול, תסתובבי עם הגב אלי". חשבתי לעצמי: רק לא שוב, הסתכלתי על אדי אבל הוא השפיל את מבטו. הסתובבתי. "תורידי את השמיכה מהגב שלך" . הייתי המומה ואמרתי: "בבקשה לא, אני ממש…" הוא קטע אותי: " אדוארד, תוריד לה את השמיכה מהגב" לפני שהספקתי להגיב אדי משך מעלי את השמיכה. קטרינה צרחה , לרגע לא הבנתי למה ואז נזכרתי הגב שלי מלא בצלקות גדולות וקטנות. מתנת נצח מהשונאים שלי. ובנוסף יש את הקעקוע השחור המעוות, שמתחיל מהבטן ונמרח קצת לגב. כל העניין לקח כמה שניות כי ברגע שהצלחתי חטפתי את השמיכה מאדי וכיסיתי את עצמי. "מי עשה לך את זה? " – " זה בסדר זה עבר אני מעדיפה שלא לדבר על זה, אני גם לא יכולה לדבר על זה ואני לא רוצה לשקר אז אנא ממך, הוד מלכותך, תן לי לשמור את זה לעצמי." הוא חשב לרגע ואמר: "אין בעיה שתרגישי שאת מוכנה לשתף אותנו אנחנו פה, עד אז את לא תורשי לצאת מהארמון, גם כשיגמר לך החוזה התעסוקתי אצלנו אז את יכולה לצאת עכשיו" . לא הייתי מוכנה לזה, מה גם שלא יכולתי להישאר עוד רגע אחד אדישה. התקרבתי לאדי ואמרתי לו: " הכול בגללך, למה התערבת?, למה הבאת אותי לפה? לא אמרת שלא יקרה לי כלום? ידעת שנשאר לי רק עוד קצת אז למה?" הסתובבתי למלך ואמרתי לו " אין בעיה אתה רוצה שאני יספר לך מה עשו לי? איך בכלל נזרקתי לפה לנקות חדרי שירותים באמצע לימודי התואר שלי? איך איבדתי את החברה הכי טובה שלי? איך הגלו אותי מהמשפחה שלי? איך היכו אותי קעקעו עלי וצלפו בי? התחלתי לספר לצרוח ואפילו לבכות שלושתם הסתכלו עלי המומים עד ששתקתי.