אבודה לנצח פרק 15

כבר בשעות אחר הצהריים הגעתי לאולם, רציתי לפקח ולוודא שהכול מוכן ומאורגן. כשהשעה התאחרה ואנשים החלו להגיע, קפצתי למספרה מקומית, התארגנתי וחזרתי במהירות. כשחזרתי האולם התמלא והערב התחיל, ישבתי ליד הבר והאזנתי בחצי אוזן לשמות מתרימים.
אדי התקרב לבר עם בחורה בלונדינית לבושה בשמלה חשופה, שנהם התחילו לשתות עוד ועוד כוסיות, ערבבו משקאות באופן מוגזם, ניסיתי לאתר את קטרינה, אולי היא תוכל לגרום לו להפסיק אבל לא ראיתי אותה. נגשתי אליו, " אדי, תפסיק , זה לא עושה לך טוב" הוא המשיך לשתות ולא הגיב . הבחורה שתתה גם היא ללא הפסקה והייתה כבר על סף עילפון אבל אף אחד לא העז להתערב. הרמתי את קולי: "אדי, די מה אתה עושה? איך אתה מעז, אתה הורס את היום של רונאלד, זה מה שאתה רוצה שיזכרו מהערב הזה? " הוא הרים את עיניו, כולו שיכור וסטר לי , אנשים החלו להתקהל סביבנו, הרגשתי שאני מאדימה מבושה, עזבתי ויצאתי משם בריצה.

כשהגעתי לחדרי מילאתי לי את האמבט במים חמים, כעסתי על עצמי שהתערבתי, יותר משכעסתי על אדי. הוא לפחות היה שיכור, אבל מה היה התירוץ שלי? לאט לאט נרגעתי. חשבתי על זה שעוד מעט אני יהיה בבית עם המשפחה שלי וכל השאר בסופו של דבר שולי. אחרי האמבטיה, שכבתי במיטה ונרדמתי בשניות. התנערתי בבהלה שמעתי את דלת החדר נטרקת, וראיתי דמות מתקדמת לעברי, העמדתי פני ישנה , זיהיתי אותו, זה היה אדי. הוא ישב לידי וכשראה שאני לא מגיבה, יצא. הדלת נשארה פתוחה, כך ששמעתי אותו אומר לאחד השומרים שלו: " ברגע שהיא מתעוררת תשלח אותה אלי".
– " אין בעיה אדוני, אתה רוצה שאני יעיר אותה? ".
– "לא אין צורך, אבל כשהיא מתעוררת, לא משנה מתי, דבר ראשון שתגיע אלי, אני סומך עליך".
– " כן אדוני".

נרדמתי שוב, אבל שעתיים אחרי התעוררתי, הייתי חיבת להיכנס לשירותים, אבל לא רציתי לקום, ניסיתי להתאפק, אבל לא יכולתי, קמתי בשקט ונכנסתי לשירותים, כשיצאתי השומר שלו חיכה לי, לא היה טעם להתווכח אז פשוט התלוויתי אליו. כשהגעתי לחדר של אדי, הוא ישן.
הסתכלתי על השומר והוא אמר: " אל תסתכלי עלי אני עושה מה שאומרים לי, מצדי תישארי כאן עד שהוא יתעורר." אז חיכיתי. אדי התחיל להשתעל, הוא היה חיוור, הוא קם, רץ לשירותים והתחיל להקיא במשך כמה דקות. הוא שטף את הפנים, ונכנס להתקלח, כנראה שעדיין לא שם לב שאני שם. כשיצא מהמקלחת, ראה אותי.
לקחו לו שני שניות להיזכר ואז הוא אמר: " היי יקירה מה אתך?"
– " בסדר"
– " אני מצטער, מעולם לא הרמתי את יד, בטח שלא על נשים, לא יודע מה עבר עליי, הייתי שיכור אבל זה לא תירוץ, אני לא יודע מה אני יכול או צריך לעשות כדי שתסלחי לי " .
– "בסדר, לא הייתי צריכה להתערב, זכותך לעשות מה שתרצה, הוד מלכותך".
–" מאיפה זה בא עכשיו, הוד מלכותך?! מעולם לא כינית אותי כך מה גם שאין כאן אנשים זרים, את היית האדם היחיד שניסה למנוע ממני להביך את עצמי, חברת האמת היחידה שלי, אני לא מבין איך יכולתי להכאיב לך"
– " עזוב לא משנה היית שיכור, אבל האמת שיש משהו שאפשר שתעשה, תיתן לי ללכת , אני רוצה לחזור למשפחה שלי, הם חסרים לי כל כך ועכשיו שאין לי גם את רונלנד אני מרגישה שאיבדתי את החיות שלי ואני…" הרגשתי שאני דומעת. התיישבתי על המיטה והוא התיישב ליידי.
-"בסדר, אני ידאג לזה".
זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן, שהרגשתי שוב כמו שהרגשתי פעם, שאכפת לו ממני, שאני יכולה לשתף אותו ולדבר אתו על הכול, ידעתי שהוא יחסר לי כשלא אהיה כאן. ישבנו, דיברנו, שתינו ועשינו עוד כל מיני דברים, הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם, סוף סוף שייכת. נרדמנו.
קמתי הפוכה כולי, זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת, אדי עדיין ישן, קמתי מהר מהמיטה וחזרתי לחדרי.

כשהגעתי, המתינה לי הודעה מקטרינה, היא ביקשה שאני ייגש אליה בדחיפות. התארגנתי, התקלחתי, החלפתי בגדים ומיהרתי אליה. היא דיברה איתי, ניסתה להבין מה בדיוק קרה אתמל ולאן נעלמתי. אמרתי לה שהכול בסדר ושפשוט הייתי צריכה קצת זמן לעצמי. אמרתי לה שאדי כבר התנצל ושכנראה התחצפתי בדיבור שלי אליו. התחננתי בפניה שתסדיר עם אביה את העניין והיא אמרה שהיא כבר טיפלה בזה.

אדי קיים את הבטחתו, נשארו לי שלושה שבועות עד מועד הטיסה והימים חלפו במהירות נפרדתי מכולם ובמיוחד מקטרינה ומאדי. עליתי על טיסה לכיוון אחד, לישראל הביתה. לאחר הנחיתה התקשרתי לאחי, עדכנתי אותו שאני מגיעה, הוא אמר שאמי מחכה לשיחה הזו כבר כל כך הרבה זמן ושהוא יעדכן את כולם. בחיים לא הרגשתי כל כך מאושרת, ראיתי את כל המשפחה שלי: אמי, אחיי ואחותי את האחיינים החדשים שנולדו לי. ולא הפסקתי לבכות מהתרגשות. סיפרתי להם מה עבר עלי בשנים האחרונות אבל כמובן שהחסרתי וטשטשתי המון פרטים (כפי שהנחה אותי מלואי) כדי שלא יוכלו לקשר אותי לתקופה, למקום או לזמן מסוים, כך שלא אסכן אותם.
הימים חלפו ואני מתחילה להתרגל לשגרה החדשה- ישנה שכל כך הייתה חסרה לי.

מאז הטיסה סבלתי מהקאות חוזרות ונשנות, נשלחתי לבצע בדיקות דם. וכשהגיעו תוצאות הבדיקה נגשתי למרפאה. נכנסתי לרופאת המשפחה (שבמקרה הייתה חברה טובה של אמי, והייתה בן הבודדות שידעו את הקורות איתי) והיא אמרה שיש תוצאות אבל היא מעדיפה שאני אגש קודם כל לחדרה של טכנאית האולטרסאונד, על מנת לאשש את הממצאים. היא ליוותה אותי לחדר ויצאה להביא טפסים נוספים, מחדר האחות. בזמן הזה נכנסה טכנאית האולטרסאונד, בדקה את הטפסים והחלה לבדוק אותי ,היא חייכה ואמרה: "מזל טוב אמא, יש לך תאומים" באותו רגע נכנסה הרופאה לחדר, היא ביקשה מהטכנאית להשאיר אותנו לבד ואמרה: "כן, חמודה, אני מצטערת אבל זה נכון, מה את חושבת לעשות?" הרגשתי בחילה נוראית, ביקשתי מים, ניסיתי לקום מהמיטה, אבל לא הספקתי והקאתי, שוב.