אבודה לנצח פרק 16

-" תאומים? יש לי תאומים? לא, זה לא יתכן… את בטוחה?"
–" כן, את יודעת מי האבא?"
גמגמתי: "ההה אני לא חושבת ש.. לא אני לא יודעת".
לא ידעתי מה לומר, חוץ ממני רק בנאדם אחד יודע מה קרה באותו לילה והוא, נמצא בצד השני של העולם. לא הצלחתי לעשות סדר בכל המחשבות שעברו לי בראש.
הרופאה שאלה שוב: " את יודעת, לא מאוחר עדיין לעשות הפלה, אם תרצי נוכל לקבוע לך תור בימים הקרובים ואז…"
-"אין מצב שאני יעשה הפלה אלו הילדים שלי, הילדים היפים שלי ואני לא ירשה שאף אחד יפגע בהם ובטח שלא אני"
-"את עוד צעירה, את צריכה להיות בטוחה שאת מוכנה להיות אם חד הורית ועוד לשניים זה לא פשוט".
–" אני יסתדר."

עברו עוד כמה חודשים, חזרתי ללמוד ולעבוד לפעמים, הבטן גדלה לי ומידי פעם עברתי בדיקות תקופתיות, במהלכן נודע לי, שיש לי בן ובת, הייתי מאושרת. באחד הימים קיבלתי זימון למשרד עו"ד בתל אביב, כשהגעתי התברר לי שלפני הנסיעה לחו"ל רשמה בתאל צוואת ירושה על שמי, הסכום היה עצום, זאת המתנה השמחה/עצובה האחרונה שהיא השאירה לי. יצאתי משם המומה, מנסה לחשב את צעדי היה לי ברור שחלק מהסכום אני יתרום לארגון או לעמותה מסוימת לזכרה ולזכר אביה. בימים הבאים כבר דאגתי להעביר חלק מהסכום למספר עמותות אחת שתומכת בילדים יתומים ואחרת למעון לנשים מוכות ועוד עמותות שנגעו לנושאים שהיו קרובים לליבה.

באחד הימים, הכנתי את עבודת הסמינריון לתואר בבית, ושמעתי דפיקות בדלת. זה היה הדוור עם מכתב רשום, קיבלתי זימון לפגישה במשרד החוץ השבדי בארץ. לא ידעתי איך הם הגיעו אלי, ומה הם רצו ממני אז פשוט התעלמתי. יום לאחר תאריך הפגישה, הם התקשרו ובקשו שאגיע בדחיפות, וקבעו לי תאריך חדש. אמרתי להם שאין לי איך ובכל מקרה אני לא מתכוונת להגיע, ואם צריכים אותי כל כך בדחיפות יכולים להודיע לי טלפונית. הם התקשרו עוד מספר פעמים ובשלב מסוים הטלפונים פסקו. ואני שכחתי מהעניין.

זה היה עוד בוקר רגיל, הייתי כבר בחודש השמיני להריון, כבר הייתי פחות ניידת וגם הבדיקות הרפואיות היו יותר תכופות, דיברתי עם חברה בטלפון תוך כדי שאני מתארגנת לצאת לבדיקה נוספת. ואז נשמע צלצול בדלת פתחתי אותה, כמעט בלי לשים לב, הטלפון נפל לי מהיד, אדי עמד שם, מביט אלי המום.
–" אז זה נכון, את בהריון?!, זה הילד שלי? לא חשבת לומר לי?, מה לא עשיתי כדי לאתר אותך, אין לך מושג, אז אורלי מה , זה השם האמתי שלך? אני לא מאמין אני לא מאמין…"
משכתי אותו לתוך הבית וסגרתי את הדלת, הרמתי את הטלפון, למזלי השיחה התנתקה.
והוא המשיך: " אני לא יכול, אני מרגיש שאני משתגע, את יודעת מה יקרה אם מישהו ישמע על זה?". ניסיתי להירגע באמת שניסיתי אבל כבר לא יכולתי צעקתי עליו: " אני לא מאמינה, אני היא זאת שבהריון, שמונה חודשים!! ביקשתי ממך משהו? אני ביקשתי שתבוא לכאן? איך אתה מעז להתלונן? אתה חושב שאני התנהלתי לא נכון? אוף! אוף! אתה תשפוט אותי?! אוף! אחרי כל מה שעשיתי אתה עוד מתלונן?! אתה בעצמך לא רוצה שאף אחד ידע אז מה יש לך אוף!!!!" הרגשתי כאב חזק וצורם בבטן, אך עדיין המשכתי לצעוק: "תצא מכאן, תצא מהבית שלי, תצא מהחיים שלי". פתחתי את הדלת, כפופה : "נו כבר תצא, אוף!!!" הוא יצא, טרקתי את הדלת.

לאחר כמה דקות הכאב הפסיק, אבל אחרי רגע חזר שוב ואף התגבר, ניסיתי ליישם תרגילי נשימה שלמדתי בקורס הכנה ללידה, אבל הכאב המשיך. הזמנתי אמבולנס, עד שהוא הגיע הכאב כבר ממש היה בלתי נסבל, הם העלו אותי על אלונקה וחיברו אותי לאינפוזיה, הדרך ערכה רק כמה דקות אבל נראתה כמו נצח, כשהגענו לבית החולים, אשפזו אותי במהירות, חיברו אותי למוניטור, הייתי לחוצה, קיוויתי שהכול בסדר ושהתינוקות הקטנים שלי לא נקלעו למצוקה, בגלל חוסר האיפוק שלי.
עברו שעתיים, אמי הגיעה, יותר מאוחר הגיעה גם אחותי ובני משפחה נוספים. רופאים היו מגיעים מידי כמה שעות לביקורת, ברוך השם העוברים לא נקלעו למצוקה. במשך הזמן, הכאבים פסקו אולם הרופאים ציוו על מנוחה ושינה וביקשו אותי ליומיים להשגחה, וביקשו מבני המשפחה לצאת ולאפשר לי לנוח.

נחתי הרבה, אכלתי טוב, והשתדלתי לא להתאמץ יותר מידי. ביום למחרת חשבתי להתרחץ. עד כמה שנגעלתי מבתי חולים ומאמבטיות משותפות, הייתי חייבת להתרחץ ולשמור על היגיינה, אחרי שהתקלחתי במהירות נכנסתי לחדר, מישהו ישב שם, גבו היה מופנה אלי, לרגע חשבתי שזה אחי אבל כשהתקרבתי ראיתי, זה היה אדי, שוב פעם הוא. התקרבתי התיישבתי על המיטה מותשת, " שוב אתה כאן? מה, מה, מה אתה רוצה ממני? אנא ממך אסור לי להילחץ, או להתעצבן תן לי לעבור את ההיריון הזה בשלום" . –" את צודקת אני מתנצל, לא הייתי צריך לדבר אליך כך, סלחי לי אבל עכשיו אני לא יכול לעזוב אנחנו נמצא פתרון, אנחנו נתמודד עם הסיטואציה הזו ביחד". זהו לא היה צריך יותר כדי לעלות לי את הסעיף: " הסיטואציה הזו שאתה מדבר עליה זה הילדים שלי, אני יטפל בסיטואציה הזו בעצמי, תודה רבה על כוונותיך הטובות וכרגע אני, אני, אני…" לרגע היה לי קשה לנשום ואפילו לדבר, הרגשתי מן חום מוזר ברגל, חשבתי שהיא נרדמה, ברגע שקמתי הבנתי שאני מדממת…