אבודה לנצח פרק 19

הייתה לי ברירה?! הגיעה שעת הטיסה, הקטנים ישנו, הרמתי את יינון בזהירות והנחתי אותו עלי, אדי הרים את אליה ויצאנו לרכב שחיכה לנו. בחוץ הייתה המולה של צלמים ועיתונאים וברגע שהם ראו אותנו הם התכנסו סביבנו. המאבטחים הדפו אותם ועדיין, בקושי הצלחנו להיכנס לרכב.
ברגע שהתחלנו בנסיעה אדי אמר: "לא שאני צריך להצטדק אבל אלו החיים שאת מבקשת לילדים שלי? "
– "אני מניחה שאתה מתכוונן לילדים שלנו, אדי אל תתנשא מעלי אני מבינה טוב מאד את המצב, הייתי מסתדרת. ואם כל כך אכפת לך מהילדים היית…" שתקתי, זה לא הזמן עכשיו, הבחור רק איבד את אח שלו זה לא מתאים שאני יתווכח אתו עכשיו.
-"אם לא היה אכפת לי מהם לא הייתי פה עכשיו, את לא יודעת מה עבר עלי בתקופה האחרונה אז אין לך זכות לבקר אותי"
-"נכון, אתה צודק"
רציתי לסיים את השיחה הזו כמה שיותר מהר. שאר הנסיעה עברה בשתיקה.

כמות העיתונאים שחיכו לנו בנמל התעופה בשבדיה הייתה עצומה, הילדים שהספיקו כבר להתעורר, היו המומים מכל האנשים שניסו להשיג תמונה שלהם. הגענו לארמון, גם כאן הייתה המולה רבה הקטנים היו כבר ממש מבוהלים, ולא היו מוכנים שיתקרבו אליהם, הם לא הבינו מה הם עושים פה הם נצמדו אלי ולא הסכימו לזוז.
הרמתי את שניהם ולחשתי לאדי " אני מתחילה לאבד את הסבלנות הילדים מבוהלים, קח אותי עכשיו לחדר שלי הילדים צריכים לאכול, לנוח, להתקלח ולהתחיל להתרגל למציאות החדשה שנכפתה אליהם"
הוא הבין את הרמז הדק, וליווה אותי לחדר. הוא ניסה לעזור לי להרים אחד מהם אבל הם לא היו מוכנים לעזוב אותי. כשהגענו לחדר הילדים חיכו שהוא יעזוב ואז התחילו במבול של שאלות.
" קטנים שלי, אל תדאגו הכול יסתדר, בואו תאכלו משהו ננוח ואחר כך אני יסביר לכם הכול" לא עברו כמה דקות ושלושתנו נרדמנו במהירות.

בימים הבאים הקטנים התחילו להכיר את אבא שלהם, את הנסיכה קטרינה, בנה בן השנתיים ואת סבם המלך. הם לא הבינו כל כך מה זה אומר לגביהם אבל התחילו להתרגל למציאות החדשה.
בוקר אחד התעוררתי עם כאב מוזר ברגליים, לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות אבל בימים הבאים הכאב החמיר, ואז אחרי לילה מלא בייסורים לא הצלחתי לקום מהמיטה ויותר גרוע לא הצלחתי אפילו לדבר, הרופאים שבאו לא עזרו , ההגדה המדוייקת שנתנו לי הייתה צמח, הייתי בהכרה מלאה אולם ללא יכולת להגיב. האבחנה של הרופאים הייתה דלקת חריפה שהתפשטה בגוף בעקבות אי קבלת טיפול ראוי בזמן שהיא התפתחה. הם נתנו לי טיפול חדש, חריף יותר אולם הם לא היו אופטימיים ואמרו שרוב הסיכויים שאני לא ישרוד וגם אם כן אני כנראה שאשאר צמח או משותקת לשארית חיי. לילה לילה אדי היה נכנס לחדר, ומדבר איתי, יותר נכון הוא היה מדבר אלי, לא יכולתי להגיב לדבריו לפעמים הוא בכה, סיפר לי על הקטנים שלי מה הם עושים ואיך הם גדלים.
בבקרים שהתעוררתי הייתי מנסה להזיז יד או רגל אולי לדבר, אבל לא יכולתי. הרגשתי כמו אסירה בגוף של עצמי, מיואשת הייתי מביטה לתקרה וחושבת על הקטנים שלי ועל זה שעכשיו הם מגדלים אותם אנשים זרים לחלוטין, במשך חודש לא ראיתי אותם קיוויתי שיכניסו אותם אלי לפחות פעם אחת כדי שאוכל להיפרד מהם, לא יכולתי לסבול את המחשבה על זה אני ימות בלי לראות אותם, בלי להחזיק אותם שוב לפחות עוד פעם אחת.

ואז סוף סוף הביאו אותם אלי, הילדים יפים שלי, הם הסתכלו אלי בהלם ואח"כ התקרבו בזהירות. אליה רצה ראשונה היא חיבקה אותי, ואז יינון גם. הם לא הבינו למה אני לא מחבקת אותם בחזרה. אדי הסביר להם שאני ממש חולה, שיכול היות שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותי, אבל הם לא היו מוכנים להקשיב. יינון התחיל לבכות: "אמא, אמא את לא יכולה ללכת את לא יכולה לעזוב אותנו אמא תשארי איתנו נחזור הביתה הכול יהיה טוב בואי אמא בואי נלך".
אליה הצטרפה אליו: "אמא אני לא ייתן לך ללכת אמא קומי אמא תדברי תעשי משהו נו אמא קומי אני פה תסתכלי אלי אמא בבקשה" הבטתי אליהם כואבת, ניסיתי לצעוק להגיד להם שאני פה שלא הלכתי, חיפשתי דרך לתקשר איתם להביע את הכאב העצום שלי ואז הרגשתי דמעה זולגת מעיני ועוד אחת.