אבודה לנצח – פרק 20

בוקר אחד אחרי שלושה חודשים שמעתי את עצמי חושבת, יש סיכוי שאני מדברת?! ניסיתי שוב צעקתי "ההההההההה" לא האמנתי צעקתי שוב יותר חזק: "ההההההההה!!!!!!" אין מצב אני מדברת התחלתי לדמוע מהתרגשות. קבוצה של אנשים נכנסו לחדר.
–" את מצליחה לדבר? "
–"אני מדברת, אני מדברת, תביאו לי את הילדים שלי עכשיו מהר".
–" אולי תנסי לזוז?"
ניסיתי אבל כלום לא קרה. הם ראו שהתאכזבתי וניסו לנחם אותי.
אדי הגיע : " באתי ברגע ששמעתי, יקירה את באמת מצליחה לדבר?"
–" כן, אדי תודה על כל הלילות האלה שהיית מגיע לכאן ומדבר איתי ממש החייאת אותי, תקרא לקטנים לבוא לא ראיתי אותם המון זמן"
–"כן, הם כבר מגיעים".

הדלת נפתחה והקטנים שלי באו, הם לא העזו להתקרב, קראתי להם:
" ילדים יפים שלי בואו אלי, התגעגעתי אליכם כל כך, איך אתם מרגישים? מטפלים בכם יפה? ואווו איך גדלתם אהובים שלי ,בואו תעלו על המיטה תשבו עלי"
הם רצו אלי הם חיבקו ונישקו אותי. "אז את בסדר? אמא את כבר בריאה? בואי תראי את החדר שלנו? את יודעת שיש לנו חבר חדש?"
-"אמא" אמר יינון "אני לא אוהב את האוכל כאן, אולי תכיני לי מקרוני כמו פעם?"
-"אמא גם אני רוצה!" אמרה אליה " אמא אולי תקני לנו ממתקים אני רוצה במבה, ביסלי, שוקולד, אני רוצה גם פירה ונקניקיות"
-"אין בעיה חיים שלי אני יכין לכם כל מה שתרצו נעשה כל מה שתבקשו אני יפצה אתכם על הכל מלאכים שלי אני מבטיחה לכם"
שמתי לב שהם עונים לי באנגלית טוב שלושה חודשים זוהי השפה היחידה שהם שמעו.
–" טוב אמא קומי בואי נצא מהחדר הזה" הרגשתי שאני דומעת –" יינון נשמה שלי אני עוד לא יכולה לקום אבל אל תדאג זה יעבור וכשארגיש טוב אני ילך אתכם לאן שרק תרצו ונעשה כל מה שתבקשו"
הרופא נכנס: " טוב כולם לצאת בבקשה "

הרופא בדק אותי, ביקש שאומר כל מיני מילים ואותיות ואז פנה לאדי: " כנראה זה באמת מה שחשבנו"
– "מה זאת אומרת? הבנתם מה יש לי? "
הוא חיפש את אישורו של אדי.
–" אני לא מבינה, מה אתם מסתירים ממני?, אדי בבקשה "
–" טוב, בהתחלה חשבנו שזוהי דלקת שהתפשטה בגלל טיפול לא נכון, אבל אחרי זה שיינון ואליה סבלו גם הם מכאבים ברגליים, חשבנו שזה צירוף מקרים בלתי אפשרי שזה יקרה לשניהם באותו זמן וגם לך, בדקנו את זה, השקפנו עליהם לא עזבנו אותך ואותם לשנייה ואז גילינו ש… "
–" שמה?"
–" שמישהו מנסה…" העיניים שלו האדימו.
הרופא המשיך " שמישהו מנסה לפגוע בכם, מצאו באוכל של הילדים רעל כלבים אמנם בכמות מאד נמוכה אבל כשנוטלים את זה באופן ממושך זה יכול לגרום לכאבים עזים לשיתוק ואפילו למוות"
הוא המשיך: " עדיין לא היינו בטוחים שזה מה שקרה גם לך אבל רק אתמול הוספתי לך את התרופה המתאימה ועכשיו את כבר מדברת…"
רעדתי –" והילדים משהו קרה להם? הם נפגעו? מי זה היה? אדי, אם יקרה להם משהו אני ימות, אני אני לא יכולה לדבר, אווווף אדי תגיד לי את האמת קרה להם משהו?"
המכשירים ליידי התחילו לצפצף. –"יקירה, תירגעי, כולם בסדר" . נשמתי בקושי, הרופא אמר: " את צריכה להירגע ומהר, אדי, לחץ הדם שלה עולה, היא צריכה לנוח"
–" איך אני יכולה להירגע? מי זה היה, מי?
–" אנחנו עוד לא יודעים"
–" אז מה הקטנים שלי עדיין בסכנה? אדי אתה לא, אתה לא…" הרגשתי מסוחררת ונרדמתי.

התעוררתי, הכול היה חלום? או שאני באמת יכולה לדבר? היה לי קשה לא רציתי להתאכזב אבל אזרתי אומץ וצעקתי. זה עבד אני מדברת, נכנסו שני אנשים בבהלה. "הכול בסדר?"
– "כן, תודה" ניסיתי להתיישב, זה היה קשה אבל הצלחתי, הם הסתכלו אלי, המומים.
"אני לא מאמינה אני יכולה לשבת". ניסיתי לקום, כל הגוף כאב לי החזקתי את המיטה, ועמדתי בקושי. ניסיתי לעמוד בעצמי עזבתי את המיטה והתקדמתי צעד, ועוד אחד. בצעד השלישי נפלתי, הם עזרו לי לקום והתיישבתי על המיטה.
ביקשתי לראות את הקטנים שלי, עברה שעה והם עדיין לא באו. אחרי שלוש שעות אדי הגיע.
-"את כבר יושבת?, כל הכבוד יקירה"
איך שהוא התחיל לדבר התמלאתי בהרגשה רעה –"אדי איפה הילדים, למה הם עדיין לא באו?" –" אאאאאהה את תראי אותם במהלך היום אל תדאגי" .
אדי לא יודע לשקר, תמיד הוא מסמיק ומגמגם כשהוא רק מנסה.
" שלא תעז לשקר לי, לא עכשיו, איפה הם?
-" הם בסדר אני כבר…"
–" אדי, אל תשחק איתי, אני נשבעת אני יחתוך את עצמי אני יתאבד כאן ועכשיו תגיד לי מה קרה להם?"