אגם הברבורים- פרק 4

"פון רוטברט!" צעק זיגפריד מתחת לחלון הטירה של המכשף.
הוא פחד מהקסם השחור שהיה ברשותו של פון רוטברט, אבל אהבתו לאודט הייתה חזקה יותר מפחדיו, והוא היה מוכן לעשות הכל על מנת לגרום לה אושר.
אף אחד לא ענה לו מראש המגדל המשונן. זיגפריד דרך את קשתו והתקרב אל הדלת.
"מה אתה רוצה?" נשמע קול מהדהד, כאשר זיגפריד התכוון לדפוק על הדלת.
"החזר את אודט למצבה הקודם, החזר אותה להיות בת אדם." צעק זיגפריד והסתכל סביבו כדי לראות אם מישהו נמצא שם. לא היה אף אחד.
"איני יכול להחזירה." צעק הקול של המכשף.
"החזר אותה, או שאאלץ אותך לעשות זאת." צעק זיגפריד ומתח את מיתר קשתו.
"אל תתערב בענייניי נסיך, יש לי סיבות למעשיי, ואני לא אחשוף אותן בפני מי שמתכוון להרוס את עבודתי." רעם הקול.

פון רוטברט הסתכל בכדור הבדולח שלו על הנסיך זיגפריד העומד מול דלת ביתו ומותח את קשתו.
"הוא לא מבין.." הוא מלמל לעצמו, "הוא לא מבין מה היא תעשה אם אחזיר אותה להיות בת אנוש."
פון רוטברט הרים את ידיו גבוה מעל ראשו, וברקים נשמעו בחוץ. הוא זקף את אצבעו, "תלך מפה נסיך, אל תתעסק בענייני, או שאאלץ אותך ללכת מפה. עזוב את אודט, היא לא בשבילך." הוא הרעים בקולו.
"אז בשביל מי?" התגרה בו הנסיך.
"זה לא עניינך!" צעק פון רוטברט. הוא כבר החל להתעצבן מכך שהנסיך בא לדרוש ממנו להסיר את הכישוף שפעם אחר פעם מציל את אודט ממוות.
"זה כן ענייני!" צעק הנסיך בתסכול על הדלת של הטירה, "אני רוצה לקחת את ידה ולשאת אותה לאישה!"
"אז תוותר על תכניותיך נסיך צעיר, איני יכול להסיר את הכישוף." אמר פון רוטברט, הפעם בקול חלש יותר.
דמעה בודדת נפלה על לחיו מעיניו הירוקות. אודט הייתה אהבתו היחידה, הוא לא רצה לאבד אותה, אך לא רצה לפגוע ברגשותיה.
רק באותו הלילה היא צחקה לנוכח רגליה הרצות. הוא רצה שתהיה מאושרת, והכישוף הבטיח זאת, גם אם התהליך היה איטי מאוד וקשה בשבילה.
"אודט שלי.. אני מצטער." התייפח פון רוטברט.
הוא ראה את הנסיך זיגפריד מסתכל על הדלת בתסכול וזעם. הוא ידע שהנסיך לא יוותר, אך ידע שלא יוכל להכריח אותו לעשות דבר שאינו רוצה. הוא לא יסיר את הכישוף מעל אודט, עד שתהיה מאושרת ממה שיש לה, וממה שתוכל להשיג.

"אודט אני מצטער, אני כל כך מצטער." אמר זיגפריד אל הברבור ששחה במים מולו.
הברבור הסתכל בו בעיניים עצובות והשפיל את ראשו. אודט טבלה את ראשה במים וניערה אותו מעט כשהוציאה אותו.
"אני יודע שזה מתסכל, אני לא יודע מה לעשות. איך אוכל לאלץ אותו להסיר את הכישוף? איך אוכל לעשות זאת ללא כוחות קסם?" שאל זיגפריד, ספק את אודט ספק את עצמו.
"זיגפריד!" נשמעה צעקה מרוחקת.
"זה מזכיר המלכה, אני צריך ללכת אודט. אני מצטער, אני מבטיח לחזור." אמר זיגפריד והתכופף כדי ללטף את ראשה, אבל אודט התעופפה אחורה במהירות.
"אני יודע שאת לא רוצה להיות לבד, אני מבטיח שאני אחזור במהירות." אמר זיגפריד ורץ אל מזכיר המלכה.
"זיגפריד ילדי, חיפשנו אותך בכל מקום, איפה היית?" שאלה המלכה את בנה כשנכנס בדלת הגדולה של הארמון.
"הייתי באגם, רציתי לצאת ולחשוב על הנשף הקרוב. אני רוצה לבחור באישה המתאימה." הוא אמר לה באגביות. הוא לא רצה שתדע על אודט ועל הכישוף, הוא ידע שלא תתן לא לצאת מהארמון אם תגלה, מחשש שיקרה לו משהו.
"היום התופרים ימדדו את מידותיך כדי שידעו בדיוק באיזה גודל לתפור את בגדיך לנשף האירוסין שלך ויום ההולדת שלי."
"הם לא בדקו את מידותיי כבר לנשף הקודם?" שאל זיגפריד את אמו בשעשוע קל.
"אתה גדל ילד שלי, בגדיך צריכים להיות נוחים לך." היא צחקקה והלכה לכיוון חדרה, "גם אני הולכת למדידות, אתה לא לבד."
זיגפריד צחק והלך בעקבות תופר לחדרו.
"הרם את ידיך לצדדים והשאר כך." אמר התופר בפנים חמורות סבר, ובידיו כבר מתוח חוט המדידה.
"כנראה תפירה היא עבודה טובה." צחקק זיגפריד בזמן שהרים את ידיו השריריות מעט.
"למה אדוני?" שאל התופר בסקרנות.
"זו כנראה העבודה היחידה שבה מקבלים הזדמנות לצוות על בן מלוכה ולהציק לו בלי להישלח לצינוק." צחק זיגפריד בקול.
התופר צחק גם הוא, אך ברגע החד הבעת פניו חזרה להיות חמורת סבר, "אל תצחק, כך אני לא יכול למדוד את אורך ידיך." הוא אמר בקשיחות.