אגם הברבורים- פרק 5

פון רוטברט פקח את עיניו במיטתו הגדולה, "משהו לא בסדר." הוא חשב לעצמו והתרומם.
הוא פתח את וילונות חדרו, ואור השמש חדר פנימה, מאיר את החדר בצהוב עמוק.
"משהו לא בסדר." הוא חזר על עצמו, הפעם בקול.
הוא לבש את חלוק הבית הירוק שלו שהבליט את עיניו הירוקות והלך אל המראה שנמצאה בחדר ליד. הוא סירק את שיערו באצבעותיו הדקות והארוכות ושטף את פניו. הוא הסתכל על עצמו וחייך, "אתה לא נראה רע." אמר לעצמו.
הוא ירד אל הלובי של טירתו והתיישב ליד שולחן קפה קטן. כוס תה כבר הייתה מונחת שם, חמה ומעלה אדים.
הרגשה מעקצצת הפריעה לשלוותו, והוא קם על רגליו מסתכל מסביב. "משהו לא בסדר." הוא אמר שוב ויצא מטירתו.

"אמא אני מצטער, אני רוצה לדחות את הנשף." אמר זיגפריד לאמו בזמן ארוחת הבוקר.
"למה?" שאלה אמו בהפתעה והתא שהיה בפיה כמעט נפלט החוצה.
"אני.. אני עוד לא מוכן." הוא אמר במהירות, מקווה שהיא לא שמה לב להיסוסו.
"אין לך ממה לפחד בני, הכל יהיה בסדר." אמרה לו המלכה ולקחה עוד שלוק מהתה.
"בבקשה אמא, רק בשבוע אחד, רק כדי שאוכל להחליט כמו שצריך. הבחירה שלי תשפיע על עתיד הממלכה, אני רוצה שזו תהיה הבחירה הכי טובה שאוכל לקחת."
"אתה צודק." נכנס אביו לשיחה, "תדחי את זה בשבוע קורוליין, זה לא יכול להזיק." הוא אמר לאשתו וחייך חיוך נעים שהגיע עד לעיניו התכולות.
"בסדר, נדחה את זה בשבוע." אמרה המלכה וחייכה אל המלך חיוך משועשע.
"יש לי שאלה בני." אמר המלך ופנה אל בנו.
"כן אבא?" שאל זיגפריד ברוגע.
"למה לדחות בשבוע? מה מיוחד כל כך ביום הזה?"
"הנוף יפה יותר, מגביר את הרגשות של כולם. אני חושב שאת הבחירה הכי טובה אבצע בליל ירח מלא." חייך אליו זיגפריד, שמח ששאל את השאלה היחידה שאליה התכונן במשך ימים שלמים.
"אני מסכים. אני ואמך נפגשנו בליל ירח מלא, זה באמת מגביר את הרגשות." אמר המלך וצחקק.
"תודה אבא, תודה אמא. ברשותכם, אני אלך עכשיו לחשוב על עתידי." אמר זיגפריד וקם על רגליו.
בן רגע שלושה משרתים נכנסו אל החדר וניקו את מקומו.
"אל תשכח ילד, הנשף הוא בעוד תשעה ימים." אמרה המלכה וקרצה לו.
"אני לא אשכח." הוא חייך אליה והלך לחדרו.

היא ישבה על הדשא ליד ביתה והסתכלה בשמיים נטולי העננים. הם הזכירו לה את עיניו של זיגפריד, והשמש הזכירה לה את חיוכו ואת הצריבה בידה כשנשק לה.
"העלמה אודיל." נשמע קול גברי בעל מבטא מכניסת ביתה.
"כן?" היא הסתובבה לכיוון קולו של המשרת.
"הגיע מכתב מהממלכה."
אודיל לקחה את המכתב מידו בעדינות וחייכה אליו חיוך נעים. "תודה." היא אמרה לו והתיישבה שוב על הדשא.
היא פתחה את המכתב בידיים רועדות, כאילו היא מצפה לחדשות ראות, אך מקווה שהיא טועה.
"לכל אורחי הממלכה, הודעה חשובה.
בננו זיגפריד, הנסיך ומלכה הבא של הממלכה, עוד לא מוכן לבחירת הכלה, ולכן אנו דוחים את הנשף בשבוע. בליל ירח מלא יערך הנשף שבו זיגפריד יבחר את כלתו.
כמובן, אתם מוזמנים לחגוג את יום הולדתה של המלכה קורוליין בארמוננו.
מקווים לראותכם במיטבכם.
בברכה, המלך והמלכה."
דמעות נקוו בעיניה כשקראה את המכתב שוב ושוב. היא כל כך חיכתה ליום הולדתה של המלכה כדי לראות שוב את זיגפריד, ועכשיו הנשף נדחה. היא חשבה שכבר בנשף הקודם היא שבתה את ליבו, מה יכול היה לקרות אחרי שיצא מהארמון?
היא קראה שוב את המכתב, והפעם הבחינה בהזמנה ליום הולדתה של המלכה. היא יכולה לראות את זיגפריד, לשאול אותו על רגשותיו.

"את עוד לא מאושרת אודט." אמר פון רוטברט כשישב ליד האגם הגדול.
אודט שחתה באמצע האגם והסתכלה בו.
"אני יודע שאת כועסת עלי, אבל עשיתי זאת לטובתך, כדי שתהיי מאושרת, כדי שלא תמותי."
היא המשיכה להסתכל בו לעוד כמה רגע ואז הפנתה לו את גבה ושחתה לעומק האגם.
"הנסיך דחה את הנשף שלו לליל ירח מלא, הוא רוצה שתהיי שם. אני מצטער אודט, עוד לא הייתה לי הזדמנות לדבר איתך, אני לא יכול לתת לו לקחת אותך, את אהבתי היחידה."