אגם הברבורים- פרק 1

שיערה היה שטני ועיניה אפורות וגדולות. עצמות לחייה הגבוהות שיוו לפניה מראה אצילי.
היא הייתה גבוהה, וגופה היה חטוב. חזה היה גדול, אך לא יתר על המידה, מותניה התעקלו באופן מושלם ובטנה הייתה שטוחה, אבל לא רזה מדי. היא הייתה מושלמת מכל בחינה.
היא עמדה על הצוק הגבוה שהתנשא מעל הממלכה, ומתחתיו נראה האגם הגדול שהתרחב למרחקים. היא הסתכלה אל האופק הצבוע באדום ובכתום של השמש השוקעת. מעליה כבר נראו כוכבים אחדים, והירח החל לזהור באורו המהפנט. הרוח נשבה בקלילות, מרגיעה את החום הכבד ששרר במשך היום.
היא רעדה קצת, על הצוק הבודד, אבל היא לא משה ממקומה. היא הסתכלה מטה אל האגם שבו אמא ברווזה שחתה, ואחריה שחו חמישה ברווזונים בשורה ישרה. עיניה עלו מעלה אל השמים המתכהים במהירות. הירח העיר את פניה החלקות ועיניה זהרו מדמעות שנקוו עליהן.
האגם קרא לה, השתוקק למגעה. וגם היא השתוקקה למגעו המלטף. למים שיעטפו את גופה החמים ויקררו אותו מעט, לבועות האוויר שידגדגו אותה כשיעברו על פניה ולחושך. היא השתוקקה לחושך שאותו האור לא יוכל לחדור, שאליו השמש לא תצליח לשלוח את קרניה החמות, לחושך שבו עיניה לא יראו את העולם. שם היא תוכל לדמיין כל שברצונה לראות. היא תוכל לחלום על החיים שהיא רוצה במקום לחיות בחיים שקיבלה. היא השתוקקה לחלום.
ידיה חיבקו את גופה ושיערה הארוך התנופף ברוח וכיסה את פניה. היא ראתה רק חלקים קטנים מהנוף, כל פעם כששיערה זז מעט מעיניה. לא היה לה הכוח לסדר אותו ולהעביר אותו בחזרה מאחורי אוזניה.
באחת הרוח שינתה את כיוון נשיבתה, ושיערה עף לאחור מגלה שוב את הנוף הקסום של האגם הנוצץ באור הירח. היא חשבה על החיים המשנים כיוון כל הזמן בפתאומיות, ממש כמו הרוח. היא חשבה על אביה המשנה את מצב רוחו מדי יום מאז מות אמה, על האנשים בעיר הצוחקים רגע אחד, וברגע השני צועקים וכועסים. היא מאסה בחייה, בשינויים שהם עוברים ובחוסר היציבות. היא מאסה בחוסר השליטה שלה על השתלשלות האירועים. היא רוצה להיות השולטת בחייה, לפחות פעם אחת. ברוח היא לא יכולה לשלוט, וגם בחייה לא, אבל במותה היא יכולה לשלוט, היא תהיה הקובעת הפעם. היא לא תתן למשהו בלתי צפוי לעמוד שוב בדרכה אל אושרה.
האגם שוב קרא לה, הגלים הקטנים המרגיעים המתנפצים בשקט על החול. היא מחליטה לחיות בשלווה הזאת. גם אמה החליטה זאת, גם לה כנראה נמאס מחוסר השליטה. אין כל רע במוות, אין בעיה בחושך המחבק. אין סיבה לפחד.

ממרום כסאו במגדל המשונן צפה בה המכשף פון רוטברט בכדור הבדולח שלו. עיניו עברו על גופה פעמים רבות מספור, זוכרות כל עיקול ובליטה. הוא אהב אותה בכל ליבו. אבל הוא ידע שאהבתו לא תתממש, הוא ידע שלעולם לא יוכל לדבר איתה בלי שתשנא אותו על עבודתו, על מי שהוא. הוא מכשף.
הוא ראה את עיניה הנוצצות מדמעות של עצב ושל בלבול, הוא ידע שהיא לא מאושרת. הוא ראה זאת בעיניה בכל פעם שהסתכל בהן מבעד לכדור הבדולח. עיניה הפעילו את ליבו הקר בדרך כלל. הוא השתוקק למגע ידיה, למגע שפתיה. הוא השתוקק לשמוע את קולה. אבל האפשרות נלקחה ממנו ברגע היוולדו.
הוא ראה את הדמעות זולגות על פניה, ואת הרוח מעיפה אותן אל האוויר הקריר של הלילה. הוא ראה את רגליה הולכות באיטיות לעבר קצה הצוק. צעד אחר צעד היא התקרבה אל הקצה, אבל לא היה פחד בהבעת פניה. הרוח שינתה את כיוון נשיבתה ושמלת הקיץ הלבנה שלה התעופפה בקלילות. היא נראתה כמו מלאך עם הבד שהתעופף סביבה, כאילו צמחו לה כנפיים גדולות ולבנות. היא נראתה טהורה יותר מכל יצור החי עלי אדמות.
הוא ראה שהיא מתקרבת יותר ויותר אל הקצה, והוא ידע מה היא עומדת לעשות. פעמים רבות מספור הוא רצה לעשות את אותו הדבר, לסיים את חייו כך שלא יצטרך לסבול את רגשות השנאה של העולם כלפיו. אודט תמיד הייתה במחשבותיו ברגעים הללו. פנטזיה מופשטת ולא הגיונית, אך כל כך מוחשית בעיני רוחו. כשראה אותה לנגד עיניו, הוא ידע שלא יהיה מסוגל לפגוע בעצמו, שלא יהיה מסוגל למות בלי לדבר איתה ולו פעם אחת.
אבל היא לא הכירה אותו, לה לא היה על מי לחשוב. אמה מתה לפני שנים רבות, ומאז אביה לא מתפקד באופן סדיר. היא לא מכירה הרבה אנשים, ולא נראה שהיא מנסה להתחבר אליהם.
הוא ידע שהיא באמת תקפוץ, היא לא תעצור לחשוב שוב, אין לה סיבה לעשות זאת.
"אני לא רוצה לאבד אותך אודט" הוא אמר בקול רועד לעצמו.
הרוח התחזקה ושיערה של אודט נראה כמשתלב עם שמלתה המתנופפת.

היא חשבה עוד פעם אחת על חייה, על מה שהיא משאירה מאחור והבינה שאינה משאירה דבר. היא הבינה שאין היא מצטערת כלל על החלטתה. היא הורידה את ידיה אל צדי גופה והתקדמה עוד כמה צעדים קטנים אל הקצה.
"אודט בבקשה, תעצרי." מלמל לעצמו פון רוטברט.
עוד צעד אחד קטן והיא כבר על הקצה. חצי מרגלה הימנית כבר באוויר ורעש התנפצות הגלים על תחתית הצוק נשמע קרוב יותר מאי פעם.
"אודט.." מלמל בקול חלש יותר פון רוטברט ודמעות כבר נקוות בעיניו.
היא הסתכלה מטה אל הגלים השוצפים. "אל תכעס עלי, בבקשה, הבן את רגשותיי." היא אמרה בשקט אל האגם. היא שלחה את ידיה לצדדים והטתה את משקל גופה קדימה.
"כוח המשיכה נענה לבקשתך אודט." אמר פון רוטברט בשקט כשדמעה יחידה זולגת מעינו. "את היצור הטהור ביותר עלי אדמות, את כמו.." ואז זה היכה בו.
הוא הסתכל על כדור הבדולח וראה את אודט נופלת מהצוק, היא נראתה כמעופפת. היא נראתה כמו ברבור.
הוא שלח את ידיו קדימה וביצע תנועות קצרות ואיטיות מול כדור הבדולח.
כדור של אור הופיע סביב אודט, היא נראתה כמו ירח שני. חוטים של אור נשלחו החוצה ממנה ונפילתה הואטה.
"אל תמותי אודט, חיי והביאי אושר לאנשים. תראי שתצליחי להיות מאושרת בסוף." אמר פון רוטברט אל כדור הבדולח שלו.
אודט נחתה במים לאט ובשקט, רגליה כבר לא היו רגליה, וגופה כבר לא היה גופה. האגם כבר לא שיקף את בבואתה.
"את ברבור עכשיו אודט, ותישארי כך עד שתהיי מאושרת. בכל ירח מלא את תשתני בחזרה לבת אדם כדי שתוכלי להסתכל על בבואתך היפה. וביום שלמחרת, עם זריחת השמש, תהפכי שוב ליצור הטהור.