אגם החיים – מוקדש לדידישה. פרולוג.

יש משהו בבקרים האלה, כשאני מסתכלת איך השמש עולה וכועסת על אמא שהחליטה להעיר אותי לפני הזמן, אבל אני אוהבת זריחות, אז אני סולחת לה.
מתחיל יום חדש, ככה כל הזמן היה ויהיה למרות שהסיפורים מדברים על היום בו לא תזרח השמש יותר לכן אנו צריכים ליהנות ממתנה זו כמה שאפשר, לפני שהאלים יכעסו ויקחו אותה מאיתנו, והיא לא תזרח עוד.
אני אוהבת את השמש, היא מאירה ובוהקת, היא שמחה ומסוגלת להפוך את העצב והפחד אף הוא לשמחה ואומץ.
כשהייתי קטנה, הייתי חושבת שהנהר שמפריד בין שתי הערים הוא בעצם דם שמתגלה בלילות ומסווה את עצמו בימים כדי שאנשים לא יבחינו בו וירעו, עם הזמן הבנתי שזהו בסך הכל החושך שמשליט אימה על ילדה בת שש, ושזה בסך הכל היה יום רע. אמנם הלילות עם אבא במיטה היו שוות כל רגע, בייחוד כשהוא כבר לא כאן. רק אני כאן. אני, ואמא והחבר שלי. אמיג. אני אוהבת אותו.
כשהייתי קטנה, הייתי תוהה מה מסתתר מאחורי הנהר, כלומר, הסוד הגדול של העיר שמעבר לנהר. כל מה שאני יודעת עליה ממראית עין בלבד היא העובדה שזו עיר קטנה ועלובה. קו האופק שלה נגמר מוקדם מידי ואפשר לראות את הגידולים החקלאים של העיר. הבתים נמוכי קומה ורובם חומים, במרכז עומד בית מלבני ענקי ושני מגדלים לצדיו, זו בטח הממלכה והיא חומה ומעופשת, אפשר לראות את זה מרחוק.
אבל הזריחה הופכת את העיר הזו ליפה יותר, כמו קסם היא הופכת מעיר חורבה למקום שהייתי רוצה להגיע אליו, וכמובן שאחרי הזריחה אשכח מהרעיון. ככה סיפרתי לעצמי כשהייתי קטנה. לא שכחתי מהרעיון, אבל אי אפשר לחצות את הנהר. אסור. אמא לא מרשה. השומרים לא מרשים. המלך לא מרשה. אף אחד לא מרשה.
הכלב שלי נובח, הוא רעב. בדרך כלל אנחנו נותנים לו את השאריות של האוכל, אם יש. ואם לא, אנחנו מוציאים מהמזווה בשר יקר ערך וזה משביע אותו לזמן מה. לשמחת המשפחה שלנו, אבא הותיר אחריו כל כך הרבה כסף, שכמות השאריות מארוחת הערב גדולה יותר מכל כמות שאריות של שתי הערים יחד. הכלב זוכה במה שבוודאות לא נחזיר למזווה.
"עדיסקוס!"
אמא צועקת. היא יודעת שאני ערה. היא יוצאת שאני מסתכלת על השמש וחושבת לעצמי משחבות ילדותיות. יכול להיות שהן באמת ילדותיות, אבל אני אוהבת אותן. היא עולה במדרגות, אני שומעת את הנעליים שלה. אני יודעת שזו היא כי לא לכל אחד יש נעליים, לאמא שלי יש. לי יש.
"עדיסקוס! תפסיקי עם המחשבות המטופשות שלך ולכי להאכיל את פליס!"
פליס, הכלב שלי. הוא יודע לשמח אותי, כשאני עצובה או כועסת. הוא תמיד יודע לבוא אליי ולעלות חיוך על פניי.
זאת הייתה זריחה יפה. אבל אסור להתענג עליה יותר מידי, אחרת לא אוהב אותה יותר.