אהבה זו אומנות-פרק 6

פתחתי את הדלת וכל מה שראיתי היה בלונים, לא בלוני הליום אבל בלונים מלאים בצבע, בבת אחת כל הבלונים נזרקו לעברי וצחוקם של ילדי השכבה הדהדו במורד הרחוב כשהם בורחים מהבית שלי
"הי שיר מה קרה? אוי ואבוי" רז רץ אליי והסתכל על השמלה שלי שעכשיו הייתה מלאה בצבעי גואש, דמעות החלו לרדת על פניי הצבועות בכחול וירוק הוא לקח אותי למטבח ולקח מטלית רב פעמית ספוגה במים והתחיל להוריד את הצבע מפניי אבל כל מה שהוא הצליח להוריד זה ירוק ושחור מהמסקרה שנמרחה מהדמעות שלי. הוא חיבק אותי וניגב את הדמעות מלחיי
"אני אתפוס אותם והם ישלמו" הוא אמר והתחיל לצעוד לדלת הראשית אבל תפסתי את הזרוע שלו
"לא, אני יכולה להתמודד עם זה לבד. תחזור לחברים של ואני אנקה את הבלאגן" חייכתי במהירות ורז הרפה את גופו, הוא נישק את מצחי וחזר לסלון. נשמתי עמוקות ועליתי לחדר שלי הורדתי את נעלי העקב והשמלה שלי והנחתי אותה על הכיסא עם הצד הצבוע למעלה החלפתי לחולצה ישנה של רז ומכנסי טרנינג צמודים, לקחתי את השמלה לשירותים ושטפתי את הצבע ממנה ובאותה הזדמנות שטפתי את בגד הים ותליתי אותם להתייבש. שטפתי את הצבע מפניי וגם את האיפור ושמתי קרם לחות על ידיי ופניי, עיניי עדיין היו אדומות מבכי וגירוי מהצבע. לקחתי סמרטוט ודלי ומילאתי אותו במים עם נוזל לניקוי רצפות, ירדתי למטה והתחלתי לקרצף את הכניסה לבית, רציתי לבכות אבל ידעתי שזה לא יעזור אני לא מבינה מה יש לאנשים שהם צריכים לפגוע בי ככה שמעתי צעדים עולים במדרגות הכניסה ונעצרים ממש מולי סיימתי לנקות והרמתי את מבטי אל האיש שעמד שם, זה היה עמית, מבטו עצוב ומצטער קמתי וזרקתי עליו את הסמרטוט המלוכלך נכנסתי הביתה וטרקתי את הדלת. נשענתי עליה והחלקתי לרצפה מתיישבת וחופנת את פניי ביידי
"שיר אם רק תתני לי להסביר, אני ממש מצטער" עמית אמר מבעד לדלת ודופק, קמתי על רגליי וניגבתי את הדמעות סידרתי את הנשימה ופתחתי את הדלת במהירות הוא עמד שם עם אותו מבט מחזיק בידו פרח מגנוליה ורדרד, כאילו שזה ישפר את הרגשתי
"כנס, ותיזהר כי רטוב" אמרתי והוא נכנס באיטיות סוגר מאחוריו את הדלת. הוא הניח את הפרח על השידה הקטנה ליד הדלת בה אימא מחזיקה את המפתחות לאוטו וכסף ליתר ביטחון, עלינו לחדר שלי והתיישבתי על המיטה
"אתה רוצה להסביר, תסביר" אמרתי וניסיתי לנשום כרגיל
"אני לא רציתי שככה זה יהיה אבל הם לחצו עליי ואיימו להרביץ לאח שלי. אני ניסיתי לשכנע אותם לרדת מזה אבל הם היו בשלהם" עצרתי אותו מלהמשיך
"זה לא פותר את העובדה ששיקרת לי" אמרתי ושמתי את רגליי על המיטה, הוא הסתכלת על הריצפה ושילב את ידיו
"איך יכולת לעשות את זה? להעלות בי תקוות שווא, אהבה זה לא משחק! אהבה זו אומנות. ואתה פשוט לוקח מברשת ומתיז צבע על קנבס נקי" חפנתי את ראשי בין ברכיי והתכווצתי בקצה המיטה
"אני רוצה שתלך, אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם!" אמרתי בצרידות הדמעות חונקות את גרוני
"שיר, אני באמת מצטער אני.." הוא ניסה להתנצל אבל צעקתי בכל גרוני
"עוף מפה! אני שונאת אותך!" הוא קם בפחד ויצא מהחדר שלי רוצה לומר משהו אבל ישר מתחרט. הוא סגר את הדלת ויכולתי לשמוע אותו יורד במדרגות וסוגר את הדלת דל הבית. רציתי לצרוח, לשבור את כל הבית ולהשאיר רק את היסודות במקום אבל ידעתי שזה לא יעזור, החלפתי לחולצה רגילה וג'ינס רגיל שמתי אייליינר מסקרה ואודם אדום כמו דם בכל זאת יש אורחים ואני צריכה להראות נוכחות. ירדתי למטה ונכנסתי למטבח, הוצאתי כמה בקבוקי בירה מהמקרר ובקבוק של שנדי בטעם תפוח בשבילי הוצאתי כוסות גבוהות מהארון ומזגתי את הבירות, הוצאתי קערות מעץ ושמתי פיצוחים בכמה והשארתי שתיים ריקות בשביל הקליפות. הנחתי הכל על מגש מכסף והלכתי לסלון, כולם היו שקועים במשחק כדורסל שהם בקושי שמו לב אליי הנחתי את המגש על שולחן הקפה והתיישבתי על הכורסה הפנויה
"תודה שירוש, אם את רוצה קניתי לך שנדי" רז אמר והראתי לו את הבקבוק הפתוח, הוא לקח כוס בירה והרים אותה לחיים, הרמתי את הבקבוק ולקחתי לגימה ענקית. אחרי שהמשחק נגמר החברים של רז התחילו לדבר על הבעיות בבסיס
"תאמיני לי אם הייתה לי מישהי כמוך לא הייתי מוותר עליה. מהקרסוליים הייתי מחזיק אותה" שחף אמר אליי וחייך, חייכתי לו חזרה ורז נתן לו מכה בזרוע
"תרגיע אני לא מתחיל עם אחותך אבל לאח שלי יש חבר שנראה לי שתמצאי, איך אומרים את זה, מושך" הוא הרים את גבותיו וצחקתי
"אני לא מחפשת קשר עכשיו יצאתי ממשהו קצת, מסובך. אבל אני אשמח לפגוש אותו" אמרתי והנחתי את הבקבוק הריק על השולחן, הרגשתי שיכורה וחשבתי ללכת לישון מוקדם כדי להתגבר על ההאנגובר אבל החברים של רז ממש נחמדים וכיף לדבר איתם
"מה זאת אומרת מסובך" שחף שאל לוגם מכוס הבירה שלו ובוחן אותי במבטו
"זה סיפור ארוך מאוד" אמרתי וכל החברים התחילו להפציר בי לספר, אפילו רז רצה לשמוע שיכור ככל שהיה הוא תמיד רצה לשמוע את הבעיות לי
"אוקיי, שכנעתם אותי. אז היה איזה ילד איתי בשכבה שממזמן היה לי עליו קראש, והוא ואני היינו צריכים לעשות פרוייקט אומנות ביחד בגלל המגמה. הוא בא אליי וציירנו וכל הדברים האלה ואז אני יורדת להביא לנו משהו לשתות כי חם וגם מי לא רוצה קולה ואז אני עולה לחדר שלי והוא מול קן הציור בלי חולצה" כולם עשו קולות של תדהמה וחיכו שאני אמשיך
"אז כמובן שאני נבהלת והוא אומר אני מצטער וכל הדברים האלה, סלחתי לו והמשכנו לצייר. אחרי שסיימתי לצייר היינו צריכים לתת לצבע להתייבש כן, ואז אני כזה שואלת מה אתה רוצה לעשות בינתיים והוא אומר 'משהו שייתי צריך לעשות ממזמן' ואז הוא מנשק אותי"
"זה לא מסובך הייתם זוג" חאד החברים אמר וחייך חיוך שיכור
"אז זהו שלא, המשכנו להתנשק ואז רזי פה חוזר הבייתה ומפריע לנו. אבל הוא היה צריך לחזור הבייתה כי אח שלו חולה או משהו, אז סבבה הוא הולך וכל זה ובערב לפני שאני הולכת לישון הוא מתקשר אליי ושואל אותי אם אני רוצה לצאת היום בתשע, אמרתי שיש לי משהו בתשע וקבעתי איתו בתשע ורבע. אז השעה תשע ורבע ואני כולי מתרגשת מישהו מצלצל בדלת ואני בטוחה שזה הוא כולי מגונדרת כמו שהייתי קודם ואז איזה חמישה ילדים מהשכבה שלי מטיחים עליי בלונים מלאים בצבעי גואש ואז בורחים" אמרתי בטון קצת פחות שמח השאר שתקו ואני המשכתי והפעם בלי דמעות או עצב פשוט באדישות מושלמת
"ואחרי שאני ניקיתי את עצמי ואת הכניסה לבית הוא בא, מביא לי את הפרח האהוב עליי שדרך אגב עדיין על השידה ליד הדלת ומנסה להתנצל על מה שהוא ושאר הילדים מהשכבה עשו לי, אז גירשתי אותו בלי לקבל את ההתנצלות שלו" נשמתי נשימה עמוקה והרמתי את מבטי אל החבורה של רז
"איזה כלב בן כלב, לא הייתי מוותר לו" אמר אחד וכולם ניסו לנחם אותי. הייתי עייפה ורציתי לישון אז הודתי על הניחומים והלכתי לחדר שלי, אולי השינה תנקה את הראש שלי ואצליח לראות הכל בבהירות.