אהבה מחוץ לחוק – פרק 20

-נקודת מבטה של לוריאן-
החזה שלו הפסיק לעלות ולרדת , הוא הפסיק לנשום .
ואז דממה , דממת מוות .
הדמעות שזלגו מעניי נפלו על פניו והתערבבו עם הדם , "בבקשה תתעורר" נערתי קלות את כתפו .
הוא שכב חסר רוח חיים בין ידי , "קייל בבקשה תתעורר" התחננתי .
אבל השקט היה כול כך רועש באוזניי , רק רציתי לשמוע את קולו .
שמעתי סירנות מיללות מרחוק , המנקה בוודאי הזמינה משטרה .
אני חייבת ללכת אסור שהמשטרה תתפוס אותי , הנחתי את קייל על רצפת השיש הלבנה שעכשיו התמלאה בדמו .
לקחתי את הסמרטוט הכחול שהמנקה השליכה על הרצפה , וניקיתי את טביעות האצבעות מהרובים ומכול מה שנגעתי בו במהירות .
רכנתי מעל גופתו של קייל , הלב שלי נשבר למראהו החיוור .
עצמתי את עיניו הכחולות ירוקות ונשקתי את שפתיו שעדיין היו חמות .
קרעתי מעל צווארו את השרשרת שלו והשחלתי אותה על צווארי , "אני אוהבת אותך" מלמלתי וברחתי מהבית לפני שהמשטרה תגיע .
ברחתי דרך הדלת האחורית , מהעבר השני של הכביש ראיתי את הרכב שלי ומאחוריו חונה האופנוע של קייל .
לבי התרסק למיליוני חתיכות .
נסעתי בחזרה למלון כשעניי לא מפסיקות לדמוע .

-כעבור חודשיים-

עברו חודשיים מאז שקייל מת , כשהוא מת חלק מלבי מת יחד איתו .
הכאב כול כך גדול ולא עובר .
עברו כבר חודשיים מאז , מאז שלבי התרסק למיליוני חתיכות קטנות ובמקום לבי נפער חור עצום , חור שאי אפשר למלא
אותו בחזרה .
אחרי שהוא מת הייתי צריכה לספר לטום החבר הכי טוב שלו , הוא בכה וגם החברה שלו וורוניקה .
מאז הם נשארו איתי בקשר , טום מידי פעם מתקשר , וורוניקה באה לבקר אותי מידי פעם .
אני גרה עכשיו בוושינגטון , חזרתי בחזרה אל הבית שלי .
מידי פעם גם דודתי אמילי אחות של אימי באה לבקר אותי .
לא נשאר לי עוד דבר חוץ מהם ומעוזרת הבית המסורה שלי טייט .
היא מנקה ומבשלת עבורי ועושה את כול עבודות הבית , ואני יושבת מול האח בבית על השטיח הפרסי מכוסה בשמיכות ונותנת
לכאב להישטלת עלי , אני נמצאת באופריית חושים .
למדתי לחיות חצי חיה כמו זומבי , והכאב ? רק גובר מיום ליום .
אולי אם הזמן הכאב יחלוף .
שמעתי דיבורים שקטים מהמטבח , בטח אמילי מדברת עם טייט עוזרת הבית על המצב שלי .
"מסכנה אך היא שבורה , הלב שלה שבור , אני יודעת לזהות לב שבור כשאני רואה אחד " אמרה אמילי לטייט .
"תתני לה זמן , עם הזמן הכאב יחלוף והיא תחזור להיות כמו פעם " אמרה לה טייט .
פעם ? הכול פשוט יותר מידי , הדמעות פרצו מעניי וזלגו במורד לחיי מכתימות את השמיכה העבה העוטפת אותי .
והכאב קשה מנשוא , אני בקושי נושמת .
דמותו המחייכת של קייל עולה במוחי ולבי שוב מתרסק למיליוני חתיכות קטנות .
אני רק רוצה שהאור ישוב לעניי , הלוואי והייתי שוחכת את הפעם הראשונה בה הוא נישק אותי , הוא שבר את לבי .

-כעבור שבוע-

עבר עוד שבוע , הימים חולפים והזמן עובר אבל הכאב לא חלף רק גדל .
אני מרגישה איך כול דקה שעוברת נחרטת על בשרי ומשאירה אותי מצולקת נפשית .
והדמעות לא מאחרות להגיע ושוטפות את לחיי בדמעות מלוחות שנושרות מעניי ונספגות בשטיח הפרסי .
בלילות אני בוכה במיטתי עד שאני נרדמת אבל גם הסיוטים לא מאחרים להגיע , אני רואה את קייל מדמם בין ידי והכול שחור
מסביבנו , וגם הצרחות שלי מגיעות בסופו של דבר .
בפעמים הראשונות טייט הייתה רצה אלי מחדרה בקצה המסדרון ומעירה אותי בבהלה , אבל אחרי כמה זמן היא מפסיקה להגיע .
הכאב מתעצם ומשתק אותי לא נותן לי לנשום לרווחה , כולם מפחדים שאני יפגע בעצמי , טום וורוניקה , אמילי , וטייט .
אבל אני בחיים לא יפגע בעצמי , למרות שאני רוצה , אני רוצה להצטרף אל קייל שם למעלה .
אבל הוא לא היה רוצה בזה , אני שומרת על עצמי בשבילו .
"אולי עם הזמן" אני שוב מנסה להבטיח לעצמי , ומפי זה נשמע כמו שקר .

-כעבור חודש-

והכאב גדל יותר ויותר , הכאב נחרט בבשרי .
לבי כבר ממזמן לא שלם , במקמו נפערה תהום עמוקה ללא תחתית , ואני נופלת בה מחכה לתחתית שתשבור ותרסק את
עצמותיי , אבל התחתית לא מגיעה ואני ממשיכה ליפול בתהום של כאב .
ובכול פעם שהוא עולה במחשבותיי , אני תופסת את חזי בחיבוק מהפחד שאני לא יתפרק לחתיכות , אין שום דבר
בעולם הזה שימלא את הבור שנפעם בתוכי .
תמיד משהו מרגיש חסר וריק , משהו שאמור להיות פה , המשהו הזה זה קייל .
אבל קייל לא פה , הוא לא פה יותר .
כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב .

הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר .

תקליט שרוט שחוזר על אותה מנגינה צורמת , אותה מנגינה שלא מפסיקה להתנגן בתוכי , והכאב רק מתעצם .

הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר .

הוא עדיין נמצא במחשבותיי הבודדות , זועקת מכאב , ושוב אני מתרסקת לחתיכות קטנות .
החיים האלה הם יותר מידי בשבילי , יותר מידי עבורי , אבל אסור לי לפגוע בעצמי .
וכל מה שאני יודעת וכל דבר שאני עושה זה מזכיר לי אותו וזה נעשה קשה יותר ויותר .
וכאשר הלילות ארוכים ואני לא מצליחה להירדם , אני יושבת במקומי הקבוע מול האח ונותנת לעצמי להתפרק בקול
כשאף אחד לא שומע , וכשאף אחד לא רואה .
וכאשר העולם שלי מתפרק , ואין אור כדי לשבור את החשוך אני נזכרת בו , ובנשיקות שלו , ובמגע ידו , והכאב נהפך לקשה
יותר , לחזק יותר , ולעמוק יותר .
מעולם לא חשבתי שכשאני ייזכר בו אני יבכה .
והימים מרגישים כמו שנים , כשאני לבד .
והבגדים שהוא השאיר מקופלים ומסודרים בארוני , הם מריחים בדיוק כמוהו .
והריח מכאיב לי באפי , כמו אלפי סיכות שננעצות בלבי .
אני בקושי יכולה לנשום , אני צריכה להרגיש אותו כאן איתי .
אבל הוא לא פה , הוא לא פה יותר .
ושוב התקליט השבור מתנגן בתוך ראשי ,

הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר .