אהבה מחוץ לחוק – פרק 21 ואחרון

החורף נעלם בהדרגה ומגיע האביב , ובמהרה מגיע גם הקיץ .
והזמן חולף .

יולי

אוגוסט

ספטמבר

אוקטובר

נובמבר

דצמבר

עברה חצי שנה פחות או יותר מאז , מאז אותו היום ששבר את לבי .
אי אפשר לחבר את לבי בחזרה , הוא קרוע למיליוני חתיכות .
לורוניקה וטום נולד ילד למרות שהם ציפו לבת , הם קראו לו בשתי שמות 'ג'ייקוב קייל' .
הם מבקרים פעם בכמה חודשים , הם עברו לגור בקצה השני של ארצות הברית , בפלורידה .
לפעמים הם באים לבקר בטיסה .
אמילי הפסיקה להגיע , היא עברה לאיטליה ללמוד את תורה האופנה .
מה שמתאים לה מאוד , היא בעצמה ניראת כמו ברבי , שיערה הבלונדיני הארוך שהיא תמיד עושה בו פן , היא מתאפרת
כול הזמן , היא לובשת תמיד שמלות מעוצבות ועקבים .
שמחת החיים שלה גבוהה כול הזמן .
אני מקנאה בה , אני רוצה גם שמחת חיים .
שמחת החיים שלי אבדה ביום שאהבת חיי מת .
ושוב זה שובר אותי לרסיסים , מותיר אותי חסרת מילים , והדמעות לא מאחרות לבוא ויורדות במורד לחיי .
טייט ממשיכה לטפל בי כמו בתינוקת , מכינה אוכל , מנקה אחרי , ועושה עבורי הכול , אני אסירת תודה לה , בלעה מזמן הייתי אובדת בעולם . בלי טייט אמילי ורוניקה טום לכולם אני אסירת תודה שהם עדיין דואגים לי .
אבל שום דבר לא השתנה , עם הזמן הכאב רק גבר יותר ויותר , למדתי לחיות כמו זומבי , בלי מטרה , בלי סיבה בחיים .
ושוב החורף הגיע , הגשם דופק על חלוני והרוחות שורקות בטריסים .
לא אכפת לי לבזבז כול יום בגשם השוטף לבד , לתת לגשם להרטיב אותי ולקור לחדור לעצמותיי , אבל שום דבר מזה לא
מזיז לי , הכאב חזק יותר מהקור .
הכאב מאפיל על הקור ומשאיר אותי כאובה יותר מתמיד .
וכשאני מתחילה לחלום על פנייך , היופי שלך משאיר אותי חסרת מילים גם אחרי שאני מתעוררת בצרחות ויסוריים
כי אבדת לי , ואתה לא פה יותר .
ואותו התקליט השרוט ממשיך להתנגן בלולאה במוחי , אותה המנגינה הצורמת , מחרישת האוזניים .

הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר
הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר , הוא לא פה יותר .

הדמעות כבר שורפות על עורי וגרוני צרוד מהבכי בלילות .
"לוריאן אולי תראי קצת טלוויזיה" הציעה טייט כשסידרה את הסלון מסביבי .
"לא תודה" עניתי והמשכתי להביט על הלהבות המרצדות על עצי ההסקה הכהים , הנשרפים לאט לאט בתוך האח .
ושוב זה חם וזה שורף וזה משגע אותי , הכאב והגעגוע אליו .
במובן מסוים אני שמחה , כי הכאב הוא התזכורת היחידה לכך שהוא היה אמיתי , הכאב והשרשרת שעל צווארי .
שרשרת ארוכה , חוט שחור ובקצהו קליע נחושת , השרשרת של קייל .
אני רק רוצה לראות אותו עוד פעם אחת להיפרד כמו שצריך , לנשק אותו שוב על שפתיו הרכות והחמות , ולהגיד לו בפעם
האחרונה , אני אוהבת אותך .
אבל הוא נלקח ממני בטרם את , עוד בדיחה של אלוהים .
קודם רצח הוריי , ההתאהבות בקייל , ועכשיו גם אותו הוא לקח לי .
אני רק רוצה להביט שוב בעיניו הכחולות ירוקות שגורמות לי לצמרמורת בגופי כשאני מביטה בהם , ואת ריח הבושם המתוק שלו .
לראות את תווי פניו המושלמות ושיערו השחור פחם .
זה שובר אותי מבפנים לאט לאט , ומפרק אותי לרסיסים .
הגשם יורד ללא הפסקה ודופק על חלוני , קולות הנקישה משגעות אותי .
אבל אני יושבת על השטיח הפרסי מול האח הדלוק , נותנת לאש לחמם אותי ואולי להעביר את הכאב שבתוכי .
אבל אני יודעת שהכאב לא יעבור , רק יתגבר .
אני כבולה אל הכאב בשרשראות ואזיקים , שלא נותנים לי להימלט מהזיכרונות המתוקים והכול כך מכאיבים .
הגשם ממשיך לרדת .
אני חייבת לנסות להמשיך הלאה , להרפות , אבל המשפט הזה כול כך שיקרי ולא מרגיש נכון .
וגופי נופל על ברכיי , מחבקת את חזי כדי שלא אתפרק לחתיכות .
הצחוק והחיוך שלי מזמן נעלו , כך גם טיפת האושר היחידה שעוד נותרה בי .
והזמן שוב עובר .

-כעבור שלושה שבועות-

התמכרתי לאלכוהול , כול פעם שהוא עולה במחשבותיי אני שותה שוב בתקווה שהאלכוהול יעלים את הכאב .
אבל הכאב לא נעלם רק מתחזק יותר .

הבטתי על שעון המחוגים שעל הקיר , השעה תשע בבוקר .
ואני כבר בכוס השישית שלי , שיטה גרועה לפתוח את הבוקר .
והאלכוהול זורם במורד גרוני ומחמם את בטני , ושוב הכאב עולה לראשי ומכהה את חושיי .
הבקבוק נגמר , ואני רוצה עוד .
עוד בשביל להעביר את הכאב .
הגשם פסק , ועטפתי את גופי בג'קט שחור מחמם , יצאתי לבחוץ והאוויר הקר הצליף על פני.
אבל בקושי הבחנתי בקור המקפיא אותי , רק חשבתי על הרגע בו ישתה שוב משקה אלכוהולי כזה או אחר .
ופתאום ראשי מתחיל להסתחרר ולבי דופק בעוצמה אדירה .
אני הוזה , זה בהשפעת האלכוהול .
אני מוציאה את המפתחות של הרכב שלי מהכיס .
אבל ראשי ממשיך להסתחרר ולבי לא מאמין למראה עניי .
אני שיכורה , "זה הכול בגלל השפעת האלכוהול" אני אומרת לעצמי שוב .
הפער בנינו קטן והלב שלי דוהר , "אני רק מדמיינת" אמרתי לעצמי .
אבל אז קולו המתוק נשמע באוזניי קורא בשמי , "לוריאן" .
והדמעות לא מאחרות לבוא וזולגות בפעם-המי-יודע-כמה מעניי .
המפתחות נופלות מידי על הרצפה , וידיו השריריות חובקות את גופי השבור .
"זה לא יכול להיות" מלמלתי , "זה לא אמיתי" .
אבל מגע ידו בגבי אומר לי שהכול אמיתי ונכון והצמרמורת מטפסת במעלה גבי .
אל איך זה הגיוני ?
עיניו היפות מביטות הישר אל תוך עני , ואני שוקעת בתוכם .
הכאב נעלם כאילו לא היה , והבור בחזי התמלא ונסתם .
קולו הנעים שוב נשמע באוזני , "אני כול כך אוהב אותך" אמר וגרם ללבי לזנק מקומו .
"זה באמת אתה?" שאלתי אותו .
הוא הנהן וחייך את החיוך היפה שלו שעלה במחשבותיי כמעט בכול יום .
הוא עטף אותי בידיו השריריות ואימץ אותי לחיקו .
"אני אוהב אותך " חזר על אותן המילים המתוקות .
הוא ניגב את שובל הדמעות מעניי , "את כול כך יפה" אמר .
קולו כול כך אמיתי ומוחשי אני לא מדמיינת , האם הוא באמת פה ? או שזאת הזיה שנגרמה בעקבות האלכוהול .
שפתיו הרכות והחמות נישקו את שפתיי וגרמו לי להבין שהכול אמיתי ונכון , הוא באמת פה מחבק את גופי העדין .
"אני אוהב אותך" אמר בפעם השלישית .
חיוך רחב נפרש על פניי , חיוך ישר ויפה חושף שניים ישרות קטנות ולבנות .
"אני אוהבת אותך" אמרתי לקייל שחיבק אותי כול כך חזק מנסה לחפות על כול הזמן שאבד .
ושפתינו מצאו שוב אחד את השני , כמו שני מגנטים או שני חתיכות פאזל תואמות .
הוא שחרר את חיבוקו .
הבטתי אל תוך עיניו הכחולות ירוקות המושלמות שכול כך התגעגעתי אליהם .
הוא כרע ברך על הכביש הרטוב מימי הגשמים , הוציא מכיס מעילו קופסת קטיפה שחורה .
"לוריאן קורטז" אמר והביט לתוך עניי במבט אוהב , "האם תינשאי לי ?" שאל ופתח את הקופסה בפנים נחה טבעת עדינה ומושלמת .
דמעה נוספת זלגה מקצה עיני , דמעת אושר .
קפצתי עליו בחיבוק גדול , "כן" אמרתי ונישקתי אותו נשיקה סוחפת .

-The End-