אהבה עיוורת- פרק חמישי.

"שוב פעם! מהתחלה!" צרחה עליי עליזה, לאחר עוד ניסיון כושל שלי לזכור את המילים לשיר המבוקש. אני עוד יכולה לחיות עם כל החזרות האלה, אבל נייט? הוא בטח ממש מצטער שהוא התנדב לזה… הנה זה בא… "אני מתחילה" אמרתי בחשש.
"can you feel me when i think about you, with every breath i take, every minut, no matter what i do, my world is an…. an….." אופס.. שוב טעיתי… "סליחה!" קראתי במהרה. מצד אחד התעצבתי שלא הצלחתי לשיר את השיר הזה בצורה נכונה, אבל מצד שני? קיוויתי שנייט ישים לב שכיוונתי את המילים אליו. "טוב נטלי, אני מבינה שהיום אנחנו לא נוכל לעשות חזרה כמו שצריך. לכי הביתה. זה מספיק להיום. אני מקווה שלא תאכזבי אותי ותראי לי שטעיתי בבחירה שלי" אמרה ויצאה מהחדר בצעדים קולניים. אני לא מאמינה שאני עומדת להרוס לעצמי את הזדמנות חיי. למה אני כל כך מוגבלת? כנראה שפשוט לא נולדתי להיות שחקנית שיש בה הכל… כנראה שלא קורצתי מהחומר המתאים… "נטלי?" קולו של נייט העיר אותי ממחשבותיי. "כן?" שאלתי ברעד. זה נכון, לא רציתי לאכזב את עליזה. וזה נכון שגם לא רציתי לאכזב את עצמי.. אבל הכי הרבה? לא רציתי לאכזב את נייט. כי הוא כל כך.. כל כך… "אכפת לך אולי לעזור לי רגע?" קטע שוב את מחשבותיי. "בטח." עניתי. קמתי לקראתו אל מקומו מול הפסנתר, ולקחתי את ידו בזהירות. אחרי הפגישה בסטימצקי, היחסים בינינו היו יותר קרובים. הוא כבר לא הגיע עם מרי כי הוא אמר "אני סומך על נטלי שתהיה רגישה מספיק בשביל להכיל אותי." כל כך התרגשתי לשמוע את זה! לאחר שלקחתי את ידו הוא אמר "אולי נשב לרגע ונדבר?". אנחנו יכולים לעשות עוד כמה דברים… על מה אני חושבת לעזאזל?! "כ..כן בטח!" אמרתי במהירות. איזה מזל שהוא לא יכול לשמוע את המחשבות שלי.. התיישבנו על קצה הבמה בזהירות. איזו שתיקה מביכה.. אבל מה אכפת לי? ככה יש לי יותר זמן להתבונן בתווי פניו המשורטטים בקפידה, בגבותיו המסודרות, בעיניו המעורפלות, בשפתיו ה… " תראי נטלי," נייט החל לומר, "אני חושב שיש לך קול מדהים. כבר מהפעם הראשונה ששמעתי אותך במרפאת העיניים שמעתי צבע קול ייחודי. עד עכשיו, לאורך כל החזרות, את רק הוכחת לי כמה צדקתי. את רק צריכה פוש אחד בשביל לעלות רמה. את יכולה לעשות את זה." רגע רגע רגע. אני צריכה אוויר דחוף! הוא זוכר את הפגישה במרפאת העיניים?! איך?! "אי..איך אתה זוכר את הפגישה הזאת?" שאלתי בקול רועד. נייט החל מרים את ידו לעברי. כאשר הרגיש את פניי, הוא הניח את ידו על לחיי הימנית. מגעו גרם לכל המערכות שלי לקרוס! רגע… נראה לי ששכחתי איך נושמים! "איך יכולתי לשכוח את הקול המיוחד שלך? את ההתנצלויות האינסופיות שלך על ההתנגשות, למרות שזו לא הייתה אשמתך בכלל?". וואו. ואני בכלל לא ראיתי את הפגישה הזו ככה. יש לו נקודת מבט כל כך מיוחדת. נייט הרגיש כי מגעו גרם לי לשבת בלי תזוזה, ולכן הזיז את ידו כעבור מספר שניות. כשהוריד את ידו, הוא פגש את ידי. חשבתי שיזיז את ידו, אך הוא השאיר אותה שם.
"אז אתה באמת חושב שאני אוכל לעשות את זה? כל הקטע של השירה פשוט לא הולך לי…" אמרתי בשביל לשבור את הקרח. כעת הוא לחץ את ידו ביתר חוזקה אל ידי וענה "אני בטוח." הרגשתי איך לאט לאט אני נמסה, לא מסוגלת לשמוע את קולו המהפנט מנגן לאוזניי. זה רק נדמה לי, או שהקשר בינינו הוא יותר קרוב ממה שהיה בעבר? הרבה יותר קרוב. החלטתי שאני חייבת לאזור אומץ. שאני חייבת ליזום איזושהי התקרבות מצידי… אחרת לעולם לא יקרה בינינו כלום. ואני חושבת שקיבלתי את כל הסימנים שהייתי צריכה…
לקחתי את ידי השנייה והנחתי אותה על כתפו. ראיתי בפניו בלבול מסויים, אבל החלטתי בליבי שהוא לא ציפה לתעוזה מצידי.
"נייט.." התחלתי לומר. "תודה על הכל. באמת. הדעה שלך ממש חשובה לי." התחלתי מתקרבת אליו, מצמצמת את הרווח בינינו. ככל הנראה, נייט הרגיש בי מתקרבת אליו, וכאשר שפתיי היו ממש מטרים ספורים משלו, הוא התרומם מהבמה ונעמד על רגליו בזהירות. הייתי כל כך מופתעת. לא ידעתי מה להגיד. הוא דחה אותי כרגע? "נטלי, אני חושב שאנחנו צריכים לשמור על קשר מקצועי. אני הפסנתרן, את השחקנית, ככה זה היה וככה זה יישאר. את יכולה בבקשה להתקשר למרי שתגיע לקחת אותי?" שאל. אני הייתי אמורה לקחת אותו. אני. אני פשוט לא מאמינה שזה קרה לי. הוא לא רוצה אותי. סתם דמיינתי. למה חשבתי שמשהו באמת מתפתח בינינו? אני פשוט דמיינתי הכל? זה באמת קרה לי? התקשרתי למרי, וכעבור מספר דקות היא הגיעה. כרגיל, היא הביטה בי במבט ארסי, מתגרה. היא לקחה אותו באיטיות מהאולם, והוא? אפילו לא אמר לי שלום.