אהבה קטנה… חלק א' – מוריה

נכנסתי לכיתה.
אני לא מאמינה שזה קרה לי.
למה דווקא אתמול, ביום שהיה אמור להיות היומולדת סוויט סיקסטין שלי?
שמתי את התיק על הרצפה ליד הכיסא שלי ויצאתי החוצה, לראות אם הבנות כבר הגיעו.
הן ישבו שם, במעגל האבנים שבכניסה לשיחים, דיברו וחפרו אחת לשנייה כמו תמיד.
התיישבתי בין זוהר ואביגיל, ומיטל ועדן ישבו מולנו. עכשיו גם הצטרפו אורן וגדי, אורן התיישב ליד זוהר וגדי ליד מיטל.
"בוקר טוב יפות" אורן אמר ונשק ללחי של זוהר. קינאתי בה כלכך. פשוט לא יכולתי לעמוד בזה.
"נו… מה החדשות היום?" גדי שאל ועשה כאילו הוא מתמתח והניח את ידו מעל כתפיה של מיטל.
"חוץ מזה שאתמול הייתה הצעת החברות של השנה, ועוד סירוב? אמממ שומדבר חדש.. :-)" אבי (אביגיל) אמרה בקול מתגרה אבל מנחם וחייכה אליי בצחוק עצור.
"לא צריך שתזכירי לי מותק, אני עדיין מבואסת" אמרתי וגדי ואורן הסתכלו עליי במבט לא מבין והרמתי את כתפיי.
"תשאלו את ז-ו-ה-ר…" הדגשתי את המילה כמה שיכולתי… "היא הציעה אתמול חברות לרותם והוא לא הסכים.." זוהר אמרה בשיעמום, חייכתי חיוך מרוצה אבל מפנים הרגשתי אבודה. הרוסה. חסרת משמעות בלעדיו.
"נו..? מה הביג דיל??" עדי צץ מאחורי השיחים והצטרף אלינו, עכשיו רק סבלתי עוד יותר, חזי בער בכוח ונשימתי עמדה להיקטע.
הוא הניח את ידו, את ידו השרירית והגדולה, המדהימה והמושכת על כתפי אבל התנערתי ממנו במהירות, כבר נהייתי מומחית בזה.
"דידוש, אולי תעזוב אותה בשקט? היא גם ככה בבאסה…" עדן אמרה ועדי מיד נתקף בהלה.
"מה קרה מורי? למה הבאסה?" הוא שאל ומבט דואג בעיניו, הוא לא יכול להסתיר את רגשותיו אליי, לא משנה כמה ינסה לעשות זאת.
"הצעתי חברות לרותם.. והוא לא הסכים לי." אמרתי באכזבה וניגבתי דמעת אבל בוגדנית שזלגה מעיני.
אף אחד לא מבין מה אני מרגישה כלפי רותם אז למה להסביר? אפילו החברה הכי טובה שלי, אפילו החבורה של הבנות, אף אחת מהן לא מבינה עד כמה עמוק זה, ועד שעשיתי את הצעד שלי, הצעד שקיוויתי לעשות כבר שנתיים הכול נהרס בגלל מילה אחת.
"לא." אמרתי בלחש וכולם הסתכלו עליי.
"בדיוק ככה הוא אמר את זה. כאילו אין לו ברירה. לא." חזרתי על הקול המתוק שלו שהדהד בראשי. הייתי בסכנה, סערת רגשות שאני עומדת להיבלע בתוכה, אחת שתהרוס לי את החיים.
כל הטיפולים הפסיכולוגיים, כל הדמעות על הכרית כל יום בערב, כל השיחות עידוד שלא עודדו. הכול לשווא.
"אני צריכה ללכת. אני אדבר איתכם בהפסקה הבאה." אמרתי להם, לקחתי את מה שרציתי להראות להם והלכתי. עדי נשרך אחריי, כמו כל פעם שאני בוכה ובמצב רוח תחת.
התיישבתי על גבעת הדשא שכונתה על שמי, מכיוון ששם השגתי את ההישג הכי גדול שלי. הצלחתי לפתור את בעיית השנה, בעיה שאפילו המנהלת לא ידעה לפתור. אז קראו מקום על שמי, ומי שלא מקבל ממני רשות לא יכול לגעת בפיסה מהדשא שצומח שם.
עדי התיישב לידי, לבי התחיל לפעול מואצות ונשמתי עמוק כדי להירגע, דמעות החלו לזלוג על פניי בלי הפסקה ועדי ניגב אותן, אחת אחרי השנייה.
"עדי… תעזוב אותי בבקשה. אני צריכה להיות לבד… רק קצת. בשנייה שאני נרגעת אני אבוא. בבקשה תלך אליהם." אמרתי בעודי בוכה, לבי התכווץ בכאב וחוסר ישע, לא ייאמן כמה בנאדם אחד ואהבה קטנה אחת הרסו אותי. למרות שהבנאדם הוא ממש לא יחיד והאהבה אליו עצומה, זה עדיין שבר אותי ככה. רק מילה אחת.
עדי חיבק אותי בחום, הרגשתי כלכך מוגנת ליד בן שידאג לי, ופתאום תהיתי למה נפנפתי אותו כל השנים. הוא היה כלכך מתחשב אליי, תמיד דואג כשמשהו קרה. למה עשיתי לו את זה? ולמה אני עדיין עושה?
הוא קם מגבעת "מוריה" והלך לכיתה.
"עדי, חכה!" קראתי לו והוא נעצר והסתובב, הוא רץ אליי והתייצב מולי כמו חייל שמכושף באהבה.
"מה..?" הוא שאל וחדר למחשבתי עם עיניו הכחולות, הבטתי למעלה כדי שהדמעות לא יתחילו לנזול מעיניי כמו ברז מטפטף אבל לא יכולתי. נשברתי.
בתוך שניות אחדות הרגשתי שאני נעטפת בתוך חיבוקו המתחשב, ונהייתי רגועה סופסוף. שלווה. התפרקתי עליו בזמן שאנחנו הולכים לכיתה כשאני בתוך חיבוקו.
נכנסנו לכיתה והוא הוביל אותי לכיסאי, השיעור מתחיל עוד כמה דקות ואני בוכה כמו עננים באמצע החורף.
"אני הולך להביא נייר. תישארי פה." הוא אמר בקול אבהי ונשק למצחי, לא התנגדתי לו כמו תמיד והוא יצא מהכיתה במהירות, להביא נייר לנגב את הדמעות שלי ולעזור לי כמה שאפשר. איך לא קלטתי אותו האמתי עד עכשיו? לא יכול להיות שזה הוא כל הזמן…!
ראיתי את רותם מעיף לי מבט, לא באמת מסתכל אלא רק מעביר מבט על הכיתה, מימין, עליי ולשמאל, אבל כשראה שאני בוכה מיד החזיר את מבטו אליי וקפץ מהשולחן של לירן כדי לגשת אליי. הנשיקה של עדי צרבה את מצחי בכאב, אבל לא התייחסתי לזה. סבלתי בשקט.
"מוריה, מה קרה? למה את בוכה?" הוא שאל בקול נבהל ודאגני גם יחד והסתכלתי עליו במבט אדיש, אפילו שהיה לי ברור שהוא לא נראה אמין כלל.
"בוא תגיד לי אתה… למה אני בוכה." אמרתי לו באדישות וחיפשתי את עדי, כרגע הייתי זקוקה לו יותר מכל. כאילו שנאתי את רותם בשניות ועדי בראש סדר העדיפויות שלי. אך הוא לא נראה בכיתה ולא מחוצה לה.
"מוריה, אני באמת מצטער אם העלבתי אותך אתמול, ואני יודע שזה היה היומולדת סוויט סיקסטין שלך, אבל אני…" הוא לא הספיק לגמור את המשפט ועדי הופיע מאחוריו.
"תחסוך מילים. עזוב אותה בשקט." הוא אמר וניסה לגונן עליי. בפעם הראשונה בחיים שלי חשבתי שעדי ממש חמוד.
"היא לא שלך, אתה יודע. כולה רציתי לבקש סליחה." רותם אמר והקשיח את קולו. הייתי רגילה שמדברים עליי בגוף שלישי, כאילו אני לא נמצאת בכלל, אבל הבחור שאני הייתי מאוהבת בו והבחור שמאוהב בי?… עדיין לא קרה לי…
עדי הושיט לי את הנייר, ניגבתי את פניי האדומות, קינחתי את אפי וקלעת את הנייר לפח שקרוב למקומי.
"אמרתי… עזוב אותה בשקט!" עדי אמר ודחף את רותם אחורה, הוא ממש גונן עליי בגופו!
"תקשיב אחי.. אחד באפריל היה אתמול, אתה לא צריך להמשיך את הבדיחה גם היום.. ולא כדאי לך להסתבך איתי, זה בטוח" הוא אמר ועמד להרביץ לעדי בחזרה, אבל ידי, שהונחה על כתפו תוך שנייה עצרה אותו וריככה את מגעו תוך רגעים אחדים.
"דידוש, תן לי לדבר בבקשה עם רותם לבד." אמרתי וחייכתי חיוך חלוש, הוא נקב ברותם מבט מזהיר ויצא מהכיתה, כנראה יוצא חזרה לחבורה או הולך לגבעת "מוריה".
"נו.. עמדת לומר משהו. תמשיך." אמרתי ביובש, להראות לו שכר לא אכפת לי, אבל הפעם זו לא הייתה הצגה, הוא באמת יצא ממחשבותיי תוך רגע, ברגע שעדי נכנס אליהן.
"אני אוהב אותך." הוא אמר והסתכל עליי, מצפה לתגובה שלי. הייתי בהלם. ואז זה הגיע.
השפתיים שלנו זזו בתיאום מושלם, כמו לים בסערה באמצע הים.
התנתקנו. "גם אני אוהבת אותך אבל.. למה אתמול..?" שאלתי מבולבלת בזמן שחיוך מטפס על פי הרוטט.
"אמממ… אחד באפריל…?" הוא אמר, שנינו התחלנו לצחוק והתחברנו שוב לנשיקה מדהימה….
זו אהבה קטנה? ממש לא!