אהבה קטנה… חלק ב' – רותם. ארוך בטירוף

מנקודת המבט של מוריה, החלק הקודם:
"אני אוהב אותך." הוא אמר והסתכל עליי, מצפה לתגובה שלי. הייתי בהלם. ואז זה הגיע.
השפתיים שלנו זזו בתיאום מושלם, כמו לים בסערה באמצע הים.
התנתקנו. "גם אני אוהבת אותך אבל.. למה אתמול..?" שאלתי מבולבלת בזמן שחיוך מטפס על פי הרוטט.
"אמממ… אחד באפריל…?" הוא אמר, שנינו התחלנו לצחוק והתחברנו שוב לנשיקה מדהימה….
זו אהבה קטנה? ממש לא!

*מנקודת המבט של רותם, חלק שני*
הגעתי לכיתה, התיישבתי ליד הבנים בזמן שאני מוריד את התיק לרצפה ליד המקום שלי, ליד… מוריה.
ליד אהובתי.
אני לא מאמין שעשיתי לה את זה.
שסירבתי למי שאני הכי אוהב.
הכי בעולם.
למה עשיתי לה את זה?
כי לירון וגיא אמרו לי?
כי היה 1 באפריל?
כי רציתי להיות דפוק ולבאס אותה ביומולדת שלה במקום לחגוג לה ואיתה, לגרום לה לשמוח ואפילו לגלות לה ש… אני אוהב אותה?
שהיא האחת שלי?
למה גרמתי לה את זה?
ועוד בסוויט סיקסטין?
למה?
אני רואה אותה, היא שמה את התיק שלה על הרצפה ליד הכיסא האפור, מעיפה מבט על כולם, כל הכיתה השוממת שלנו, ששווה כלום בלי החיוך שלה על הבוקר, החיוך שלה בהפסקת הצהריים וההערה הצינית שלה לאחת מחברותיה בסוף היום, בשניית האושר האחרונה ובשניית הדיכאון הראשונה שלי.
האהבה שלנו אחד לשנייה היא בלתי נפסקת. אני בטוח בזה.
וזה שוב מעלה אצלי את השאלה; למה בעצם אמרתי לה "לא"?
אם אני כלכך אוהב אותה, כלכך שמח כשהיא איתי וכלכך מבואס כשהיא לא, למה סירבתי להצעת החברות שלה בליל אמש?
לא יכולתי לומר "כן", רק כדי לשמח אותה ביום ההולדת שלה?
היה לי כלכך קשה לגרום לנערה אחת להיות מאושרת, בעודי עושה את זה כל יום לעשרות בנות מכל בית הספר?
אני כזה נוראי ואכזרי?
וכמה שאלות אני עוד אשאל את עצמי?

התיישבתי על השולחן של לירון, הם ריכלו על אחת הבנות ששפכה על גיא קולה בלילה של אתמול, במסיבה הגדולה של מוריה, היו שם אני, לירון, גיא, אלעד ואביחי, התיישבתי ליד אביחי בסוף השולחן והקשבתי.
אך תוך שניות אחדות מחשבתי הוסחה, על ידי התמונה היפה של מוריה, אתמול במסיבה.
היא לבשה שמלה לבנה, ארוכה וגדולה, השמלה הזדנבה אחרי רגליה המושלמות שנעלו להן נעלי עקב לבנות וצחורות כמו אור הבוקר הראשון, כתר שלג עיטר את ראשה ואיפור שפשוט נח על פניה היפות בצורה מושלמת, היא הייתה כלכך יפה והייתי חייב להרוס לה הכול…
מחשבה זו לא הפסיקה להתרוצץ בראשי, שהרסתי הכול, שאני אשם שהיא עצובה, לא המשיך להטריד אותי וימשיך עד שאבקש סליחה…
פתאום, ראיתי אותה.
היא נכנסה לכיתה, מלווה במישהו אחר, מישהו שאני לא מכיר, אבל פרצופו נראה לי מוכר יותר מתמיד, הוא עטף אותה בחיבוקו וגרם למוחי לקדוח במחשבות, בזעם ונקמנות, היא אפילו לא שלי ואני כבר לא מסכים לא להיות עם אחר.
אבל לא עשיתי שום דבר בנוגע לזה.
הוא הושיב אותה במקומה, לחש לה משהו, נשק למצחה ויצא מהכיתה. מצחי רתח ונשמתי געשה מלבה מתפרצת של רגשות. רעים וטובים גם יחד.
העברתי מבט על הכיתה, כדי להראות אמין. זה הדבר הראשון שחשוב לי.
שגם אם אני משקר, עדיין להראות אמין ליד אנשים. זה עדיפות ראשונה. מוריה מיד אחרי זה.
העברתי מבט משמאל הכיתה, למוריה, ולימין הכיתה, אך כששמתי לב שמוריה ב-ו-כ-ה מיד החזרתי את מבטי אליה ורצתי אליה, מודאג ומבוהל, בדיוק כמו ילד קטן ומאוהב.
"מוריה, מה קרה? למה את בוכה?" שאלתי אותה והבטתי בפניה, אפה היה אדום והיא ניגבה את עיניה מדמעות שבטח לא רצתה שיזלגו, בוגדניות ועלובות, מראות על חוסר יציבות ובלבול.
"בוא תגיד לי אתה… למה אני בוכה." היא אמרה באדישות ויובש, שהיו בלתי נסבלים מבחינתי, אני לא סובל כשהיא מתנהגת ככה!
"מוריה, אני באמת מצטער אם העלבתי אותך אתמול, ואני יודע שזה היה היומולדת סוויט סיקסטין שלך, אבל אני…" לא הספקתי לגמור את המשפט, כלכך רציתי שנתפייס ונשכח מהכול, אבל הייתי אבוד.
לא ידעתי איך לגרום לזה לקרות!
"תחסוך מילים. עזוב אותה בשקט." אותו הבחור שהביא אותה לכיתה הופיע מאחוריי, פיסת נייר משרותי הבנים נעולה בתוך אגרופו הקמוץ, פניו זעופים והוא נראה כאילו יגן על מוריה בגוף ובנפש. יעשה הכול למענה.
אבל גם אני.
"היא לא שלך, אתה יודע. כולה רציתי לבקש סליחה." אמרתי בתקיפות, הייתי מוכן להילחם עליה בכל מחיר, כל מחיר שיהיה, אפילו אם זה השעיה בגלל שאני אלך מכות או משהו דומה, אני אקריב הכול בשבילה!
הבחור זרק לה את הנייר, היא ניגבה את פניה וקינחה את אפה, קלעה את הנייר לפח וצפתה בנו ברעד, היא פחדה וזה היה ניכר על פניה היפות והאדומות.
"אמרתי… עזוב אותה בשקט!" הוא אמר לי ודחף אותי אחורה, התרסקתי על השולחן של מוריה ומיד התעשתי על עצמי וחזרתי לעמוד מולו.
"תקשיב אחי.. אחד באפריל היה אתמול, אתה לא צריך להמשיך את הבדיחה גם היום.. ולא כדאי לך להסתבך איתי, זה בטוח" אמרתי לו, הרעש במוחי לא נפסק ודורש ממני לנקום, כאן ועכשיו, עמדתי להלום בו בחוזקה אך ידה של מוריה על כתפי הורידה אותי מזה, וריככה את מגעי בשניות.
מה שהיא מסוגלת לעשות חסר גבולות.
"דידוש, תן לי לדבר בבקשה עם רותם לבד." היא אמרה לו, הוא נקב בי את מבטו הכהה ויצא מהכיתה, שילך לעזעאזל כבר! אף אחד לא יגנוב ממני את אהובתי! אף אחד שבעולם!
"נו.. עמדת לומר משהו. תמשיך." היא אמרה ביובש וחייכה לעצמה חיוך קטן, התעלמתי ממנו ושחררתי.
החלטתי להוציא את זה סופסוף לאוויר.
"אני אוהב אותך." אמרתי והסתכלתי על פניה, מחכה לראות איך היא תגיב למה שהרגע הוצאתי מפי.
ואז עשיתי את הצעד הבא.
השפתיים שלנו זזו בתיאום מושלם, כאילו נועדנו להיות ברגע הזה, להישאר ושהזמן לא יעבור לעולם.
שהרגע הבא, שיום המחרת לא יראו באופק.
"גם אני אוהבת אותך אבל.. למה אתמול..?" היא שאלה בהיסוס בזמן שחיוך יפה וקטן, דקיק ומרתק מטפס על שפתיה היפות, אלה שאני כלכך רוצה ומייחל לנשק, לגעת בהם באצבעותיי העבות, להראות לה את חיבתי הרבה אליה…
"אמממ… אחד באפריל…?" אמרתי, שנינו התחלנו לצחוק צחוק מתגלגל והתחברנו שוב לנשיקה מדהימה, לא האמנתי שהיא מרגישה כמוני!
אבל אז…