אהבה שטנית פרק 17

ויטה, לילי ואיזמו התארגנו ליציאה, בלה שכבה על הרצפה והביטה בהם בשעמום, מאז שהזקנה המוזרה עזבה היא חשה ריקה מסיבה לא ברורה, למרות שבעצם… זה התחיל עוד ברגע שאיזמו ולילי הודיעו שהם זוג.
היא נזכרה בצביטה הקטנה בבטנה שחשה כשאמרו זאת, ומיד הכריחה את עצמה לשכוח ופנתה להתבונן בויטה בנעה בחינניות בין החפצים שלהם, לפתע קולות של מכונית נשמעו.
"מה זה?" ויטה הביטה במדבר הריק בהפתעה.
"אין לי מושג-" לילי לא הספיקה לסיים, רכב שחור עצום בגודלו הופיע, בתא המטען הפתוח שלו ישבו אוטיזי ועוד ילדה, ויטה זיהתה אותה כאליס, אותה המלאכית שבגללה אוטיזי נעלם להם.
"עצרו במקומותיכם! כולכם לא לזוז!" שלושה נערים וגבר מבוגר יחסית יצאו מהרכב, הגבר נראה דומה מאוד לאחר הנערים.
אוטיזי חיבק את אליס ולחש לה משהו, הם דיברו וצחקו, לא נראה שהם שמים לב לזה שהחברים שלהם מאיימים עליהם, אוטיזי נראה לגמרי בעננים.
"מה אתם רוצים?" שאלה ויטה.
"אנחנו מלאכים, קיבלנו עלינו משימה, אנחנו צריכים למצוא כאן מישהו. אדם מבוגר, וילד צעיר. אמרו לנו שהם כאן בסביבה, למרות שאני לא רואה כאן אף אחד כזה. אתם יודעים על מי אני מדבר?" שאל הגבר המבוגר.
"אבא, לא הצגנו את עצמנו, הם עוד יחשבו שאנחנו גסי רוח. סלחו לאבא שלי, אני סונאו," אמר הנער שדמה למבוגר. "וזה אבי, גבריאל, הוא שומר גן עדן," המשיך והצביע על המבוגר.
"אלו החברים שלי: טוי וקרייט." הוא הצביע על הבנים האחרים.
"מה, אתה מטומטם? אנחנו כאן כדי למצוא מישהו, הם רק מקור מידע, ואם הם לא מקור מידע הם רק עוד שדים שיש להרוג." אמר הנער שקראו לו קרייט בכעס.
"אנחנו לא שדים." אמרה לילי בקול רועד.
"אז אתם אנושיים? עוד יותר גרוע… תמיד שנאתי את החולשה שלכם." אמר קרייט והתקרב אל לילי, הוא אחז בגרונה והרים אותה מהקרקע, לילי ייבבה ונחנקה.
"אולי היא אנושית, ואולי היא אנושית," אמרה ויטה לפתע והצביעה על לילי ובלה. "אבל אני ואיזמו לא אנושיים."
"לא. אתם סתם אפסים עם שיגעון גדלות, תשתקי לפני שהחברה שלך מתה." אמר קרייט בלי רחמים או רגש בקולו.
"עזוב את הנערה." אמרה ויטה בזעם, קולה היה עמוק וגברי, משכנע מאוד, קרייט שמט מיד את לילי וחזר אחורה אל חבריו המלאכים. איזמו רץ אל לילי ההמומה ומיהר להרגיע אותה ולהגן עליה.
"היה בשקט, מלאך עלוב. אני לא אנושית, לא שדה ולא אפסית עם שיגעון גדלות. אני ויטה, ואני היא בתו של השטן, התרחק ממני ומחבריי לפני שתמצא את מותך בידי." אמרה ויטה ושלפה את הפגיונות שלה מהשרוולים בתנועה מיומנת.
"פגיונות סאי… אני אוהב אותם…" מלמל טוי.
"אני אמרתי לכם להתרחק!" ויטה אמרה, ראו עליה שכוחה מתחיל לעזוב אותה, היא עדיין לא הייתה בשיא כוחה לאחר כל מה שעבר עליה לאחרונה והתקשתה להשתמש בכוחה.
המלאכים נסוגו אל תוך האוטו, ויטה צעקה עוד פעם אחת אחרונה אבל אז קולה בגד בה, היא קרסה על החול.
המלאכים נערו את ראשיהם ונראו מבולבלים למשך כמה שניות, כמה שניות מעטות.
מיד לאחר שהתאוששו הזעם השתלט עליהם, הם אחזו בכלי הנשק שלהם והסתערו על ויטה וחבריה, אוטיזי ואליס עדיין לא שמו לב למתרחש.
ויטה קמה וניסתה להילחם בקרייט ובגבריאל שתקפו אותה ביחד, היא שיספה וחסמה אבל הייתה מאוד חלשה, היא התקשתה לתקוף אותם בעצמה וכל מה שיכלה לעשות זה לסגת עוד ועוד עד שעמדה גב אל גב עם איזמו שהגן על לילי מפני סונאו.
למרות המראה שלו סונאו נלחם כמו שד: הוא השתמש בחרב פשוטה, ארוכה יחסית, באורך אמה וחצי, הקת שלה הייתה שחורה ופשוטה ולא מעוטרת, הלהב עצמו היה די דק וחד מאוד. איזמו נאלץ להודות שהוא שלט בחרבו היטב. הוא שיסף, חסם והתקיף שוב, איזמו בקושי הצליח להתקיף אותו בגלל המהירות שלו, ברגעים שנותרו לו בין התקפה להתקפה הוא התפעל מהטכניקה שלו והמהירות שלו, זה בוודאי דרש שנים של אימונים.
טוי, היחיד שנשאר, תקף את בלה. אבל היה היחיד שלא נזקפה לזכותו הצלחה כלשהי:הוא ניסה להוריד את ראשה בעזרת החרבות שלו אבל נכשל: בלה בעטה בביצים שלו וברחה אל ויטה ואיזמו, מחפשת הגנה מטוי הכועס.
ויטה הוכנעה על ידי קרייט וגבריאל, גבריאל פרק אותה מנשקה וקרייט הצמיד אותה לקרקע, היא ניסתה להיאבק בהם אבל מצבה הגופני לא אפשר לה והיא נגררה לאוטו שלהם כשהיא צורחת ובועטת.
הצרחות שלה העירו את אוטיזי אל המציאות, הוא הבין במהירות מה קורה ומיהר להיכנס לקרב.
הוא הפיל את קרייט לקרקע והניח לויטה לקחת את הפגיונות שלה מגבריאל, שנייה לאחר מכן קרייט וגבריאל כבר שכבו על הקרקע, מנוטרלים וחסרי הכרה.
"איפה היית עד עכשיו? הסתובבת עם המלאכית שלך והתנשקתם?" שאלה ויטה בשנאה.
"שלא תעזי להאשים אותי בזה שנטשתי אתכם." אמר אוטיזי בכעס.
"אז מה עשית מאז שנעלמת לנו ליד האגם? מה עשית עכשיו, כשישבת באוטו והתמזמזת איתה בזמן שאנחנו הותקפנו, ואתה אפילו לא חשבת שזה חשוב מספיק בשביל להסיח את דעתך מאהובת לבך?" שאלה ויטה בזעם, היא התאפקה כל כך לא לנעוץ את הפגיונות בראשו של אוטיזי.
"אני לא שמתי לב שהותקפתם…" הוא מלמל.
"כי היית כל כך עסוק באהבה שלך! אני מבינה! אז אם אתה כל כך אוהב אותה, תחזור אליה ותעזוב אותנו בשקט, אנחנו לא רוצים לשמוע יותר ממך." אמרה ויטה בכעס, הסתובבה והלכה.
"אה, ורק שתדע," היא הסתובבה אליו לפתע. "אף אחד לא הזכיר את שמך מאז שנעלמת, לאף אחד לא היה אכפת. אף אחד לא רוצה אותך פה, אז תתרחק מאיתנו."
היא רצה אל סונאו ואיזמו שנלחמו ועזרה לאיזמו להתגבר עליו.
אוטיזי בהה בהם בהלם, הוא לא האמין לה, הוא לא ישן טוב במחשבה על כמה שהם מתייסרים ברצון לראות אותו שוב, אולי להבין למה הוא הלך. ומסתבר שהם לא דיברו עליו בכלל, ולא חשבו עליו בכלל.
"אוטיזי?" אליס הופיעה מאחוריו, היא ליטפה את גבו בעדינות ושאלה בשקט, "קרה משהו?"
הוא נזכר בנסיעה המדהימה לכאן, כשהוא ואליס ישבו בתא המטען הפתוח וצפו בכוכבים.
הוא נזכר איך אליס הראתה קבוצות אקראיות של כוכבים ואמרה לו את השמות שלהם, היא סיפרה לו איך למדה את כולם בצפייה בהם דרך החלון שלה כל לילה, עם מדריך אסטרונומי.
הוא נזכר איך היא הראתה לו קבוצה שאפילו לא זכר את שמה והוא אמר שזה נראה כמו שני אנשים מתנשקים.
היא צחקה בקול עדין ואמרה, "אתה עד כדי כך רוצה נשיקה ממני?"
"אני תמיד רציתי נשיקה ממך, אני פשוט אף פעם לא ביקשתי ממך." הוא ענה לה בחיוך.
היא צחקה שוב ונישקה אותו, נשיקה ארוכה ומדהימה.
"רצית? קיבלת." היא צחקה וחזרה להביט בכוכבים כשהיא שעונה על כתפו.
לאחר חמש דקות הוא אזר אומץ ושאל אותה, "אז אנחנו חברים?"
"ברור." היא אמרה בחיוך ונישקה אותו שוב.
"אוטיזי?" קולה של אליס החזיר אותו למציאות, הוא ניער את ראשו והביט בה באהבה.
"לא קרה כלום. בואי נלך הלאה, נראה שהחברה שלנו מפסידים כאן באשמתי וכדאי שלא נהיה פה בסביבה כשהם יבינו את זה." אמר אוטיזי.
מה אכפת לו אם לויטה ולאחרים לא אכפת ממנו? יש לו את אליס, והיא האדם הכי מדהים עלי האדמות, והכי חשוב- היא אוהבת אותו, אכפת לה ממנו.
למה אמור להיות לו אכפת מאחרים?!
"רעיון חכם, מותק." היא אמרה ומשכה אותו משם, הם הלכו משם בלי להעיף מבט לאחור.
הם הלכו וצחקו כל הדרך, ולמרות שאוטיזי ניסה לא לחשוב על חבריו הוא לא הצליח.
'לא אכפת להם ממך, לא אכפת לך מכם.' הוא הזכיר לעצמו שוב ושוב.
'לא אכפת לי מהם.' הוא החליט בסוף.
בינתיים, לא רחוק מידי משם, ויטה ואיזמו הכניעו סוף סוף את טוי ואת סונאו.
"עכשיו אנחנו יכולים לנשום לרווחה…" היא נשפה בהקלה, איזמו הסכים איתה, זה היה הקרב הכי קשה שהיה לו בחיים.
"בואי נלך." הוא אמר לה, הם התכוונו לצאת לדרך.
ויטה ולילי הלכו מקדימה, הן פטפטו על נושאים לא חשובים וצחקו על האנקות של טוי המסכן.
ויטה הביטה לאחור, כשהיא הסתובבה חזרה היא נתקלה בגוף גדול כלשהו.
היא הרימה את מבטה וגילתה פנים מוכרות.
"שלום, ויטה. זמן רב לא התראינו." הרעים קולו של אנתוני.