אהבה שטנית פרק 19 מוקדש לתולעת, סליחה.

"חברים מטופשים. אנשים מטופשים. מלאכים מטופשים ושטנים מטופשים." בלה אמרה במרירות בעוד היא הולכת במדבר הגדול והחם, הולכת לאיבוד.
"איפה אני לעזאזל?!" היא צרחה בכעס, ולאחר מכן הבעה מופתעת השתלטה על פניה. היא לא ידעה שהיא מסוגלת להתנהג ככה.
רגשות אשם צורמים מילאו את המקום בו היה ליבה. היא לא הייתה צריכה לעזוב אותם. ועכשיו, בגלל שעזבה אותם – הלכה לאיבוד לבד, במקום שומם לחלוטין ובלי שמץ של מושג איפה היא, או מה היא עומדת לעשות מעכשיו.
"לעזאזל!!!" היא צרחה בכעס, נשכבה על הקרקע החולית, ובהתה בכוכבים.
"אני שונאת את החיים שלי. הכל נהרס מאז שהגעתי לפנימיה הזאת והכרתי את ויטה. הכל נהרס!" צרחה בלה, לפתע היא שמעה קולות מרוחקים, אבל הם התקרבו אליה.
היא לא ידעה מי אלו אז היא נשארה לשכב על הקרקע והסתתרה.
לאחר שתי שניות היא הבינה שההחלטה שלה הייתה חכמה מאוד. חבורה של שדים שוטטה בין הדיונות וניהלה ויכוח סוער, בלה האזינה להם בתשומת לב.
"אתה משוגע?! אסור לנו ללכת לשם! אנתוני מת שם לפני כמה שעות!" צרח אחד מהם.
"אנחנו חייבים ללכת לשם, ממילא הם בטח כבר התרחקו!" צרח אחר.
"אז מה בכלל נעשה שם?" התערב שלישי.
"נחפש את לילי הזאת… הניצולים אמרו שהם יודעים איך היא נראית." אמר הראשון.
"אנחנו יודעים!" צווחו כמה שדים ביחד, בלה הניחה שאלו שדים שהיו עם אנתוני בפעם האחרונה שהופיעה.
זה היה מוזר, היא לא זכרה שהיו שם שדים.
הקולות היו קרובים מאוד. קרובים מידי. היא יכלה לראות נעליים בחושך, נעליים שעברו לידה, פיזרו עליה חול.
"חברה, בואו נעשה עצירה!" ביקש אחד.
"אין לנו זמן, אנחנו צריכים לחזור לפני שיעלה השחר! אסור לנו להיות פה!" צרח אחר.
לפתע, קולות ריצה נשמעו מאחוריהם. "בלה!!!"
עיניה של בלה נפערו באימה, והיא נשכה את שפתה התחתונה כדיי לא להשתנק – זה היה קולה של לילי.
קולות האבקות נשמעו במידיות. "תעזבו אותי!!!" צרחה לילי, ובלה ידעה שזה הזמן לפעול. היא קמה על רגליה, ובכוחות שלא ידעה שיש בה, בעטה באחד השדים בכל הכוח, עד שהוטח ברצפה, כמה מטרים מלפניהם. אך זה לא היה הכל – בלה לחמה בצורה יוצאת מן הכלל, רק בעזרת ידיה רגליה. לילי נלחמה איתה, אך תוך שניות ספורות היא התעייפה, הריצה הארוכה עייפה אותה וההאבקות הממושכת בשדים שאחזו בה התישה אותה אף יותר, היא לא הצליחה לעמוד בכמות השדים שהתנפלו עליה והניחה להם לנצח אותה.
בזמן שהשדים שהכניעו את לילי גררו אותה משם, שישה שדים אחרים ניסו לתפוס גם את בלה, אך היא בעטה בשניים מהם בכוח וברחה משם כשהיא צורחת את שמותיהם של ויטה, איזמו וסונאו.

ויטה ציפתה להמון דברים כששמעה את שמה, אבל היא לא ציפתה שבלה תופיע כשהיא מלאה בשריטות וחבורות ותצרח עליהם שלילי נחטפה.
"אוי לא…" מלמלה ויטה, איזמו התיישב מיד והסיט מעליו את השמיכה.
"אוי לא!" קרא באימה, ויטה הביטה בו.
"אין לנו הרבה ברירות עכשיו… התכנית שלנו הוקדמה מעט, אבל אנחנו חייבים להגיע כמה שיותר מהר למקום שאליו לקחו את לילי, כדי שנהיה שם כשהיא תרביץ לו ותפורר אותו לאבק." אמרה ויטה.
"לא! לילי בכלל לא תדע שהתכנית נכנסה לפעולה! והיא ממילא מותשת ו-" איזמו קטע את בלה בחוסר סבלנות ניכר לעין.
"בלה, את אולי חסרת רגשות ולא אכפת לך מלילי, אבל לי אכפת. ואם היא נמצאת שם בסכנה, לא אכפת לי איזו תכנית יש ואיזו תכנית אין, אני אבוא לגבות אותה ולהוציא אותה משם." הוא אמר.
"סליחה?!" בלה צרחה בזעם, "אני חסרת רגשות ולא אכפת לי מלילי?!?! היא הייתה אחת מהחברות היחידות שלי בפנימיה המ****, בטח שאכפת לי ממנה!!!" היא צווחה, ונראתה כאילו היא עומדת להדגים עליו את המכות שהפעילה על השדים.
"כמובן… אז את חושבת שבן אדם שאכפת לו מלילי פשוט ינטוש אותה שם?!" צרח עליה איזמו, ויטה קטעה אותם.
"אתם רוצים להתווכח, או ללכת להציל אותה?" היא שאלה.
"שניהם." בלה שילבה את ידיה בכעס, "ואני לא מתווכחת, אני מסבירה למה אני צודקת." היא נעצה באיזמו מבט רושף בכעס.
"את ילדותית ומעצבנת!" צרח איזמו, סונאו מיהר לאחוז בו לפני שיתנפל על בלה באגרופים שלופים.
"אין לך מושג עד כמה!!!" צרחה בלה, "אידיוט מפגר, דביל שאין כמותו, א-"
"די!!!!! כל מילה נוספת שאתם אומרים פה מסכנת את לילי! בלה, אני מבינה כמה את כועסת, אבל תעצרי שנייה, לילי יותר חשובה ממנו, נכון?" שאלה ויטה, בלה נשמה עמוקות והנהנה
"אבל תהיה בטוח, עוד לא סיימתי איתך…" היא סיננה לעברו בזעם.
איזמו גלגל את עיניו. "מה שתגידי, בלה." היא רשפה בכעס וקמצה את אגרופיה, אך לאחר מכן נזכרה בלילי ונאנחה.
"מה עושים עכשיו?"היא שאלה.
"עכשיו? עכשיו אנחנו זזים כדי להציל את לילי, את זוכרת למה הפסקת לריב עם איזמו, נכון?" שאלה ויטה.
"ברור שאני זוכרת. ואגב, גם איתך עוד לא סיימתי, שקרנית מסריחה. מכרת אותי בשביל לילי!" צרחה בלה.
"לא עכשיו, אני יודעת שאני לא בסדר וכן הלאה וכן הלאה. אבל לא עכשיו. בואו נתקפל ונזוז." אמרה ויטה.
"אין זמן, אנחנו חייבים לזוז בלי להתקפל. קחו את כל מה שיש לכם וזוזו." אמר איזמו, סונאו הנהן.
"חייבים לזוז." הוא אמר, כולם רצו לקחת את הדברים שהם יכלו לקחת בידיים, ויטה עוד הספיקה לארוז בזריזות את התיק שלה ודחפה פנימה הכל בערבוביה של בגדים ונשקים.
"זזים?" שאלה בלה, כולם הנהנו ורצו ביחד לכיוון שממנו הגיעה בלה.
הם רצו במהירות הגבוהה ביותר שהצליחו להגיע אליה, נשימותיהם הכבדות הדהדו במדבר והיו הדבר היחיד שנשמע, עד שהם התקרבו לבסיס של ג'ון.
הם שמעו את הקולות לפני שראו את המקום עצמו, קולות של מסיבה וחגיגה.
הם התגנבו ליד החלונות והציצו פנימה, מה שראו זעזע אותם.
ליד הבר של המשקאות ישבו חצי מהשדים ושתו משקאות אלכוהוליים, השאר רקדו במקום שהתפנה אחרי שהשולחנות הוזזו הצידה. ליד הכניסה למסדרון הייתה תלויה לילי, היא נראתה חבולה ושרוטה ולידה עמדו שני אנשים, ג'ון ועוד ילד קטן.
ויטה זיהתה אותו כאותו הילד שישב ליד ג'ון בחדר האפלולי שאליו הגיעה בטעות תוך כדי חלום.
"שדים יקרים, בריונים אנושיים, לילי וג'יי." אמר ג'ון, ויטה הבינה ששם הילד הוא ג'יי.
"אני גאה להכריז על היום שבו אהפוך לחזק שוב, ואוכל לשלוט בעולם!" שני שדים שחררו את לילי, היא נפלה לקרקע באפיסת כוחות וויטה נמלאה זעם.
איף הוא מעז לפגוע בחברות שלה?! הוא ישלם על זה.
"זה יקרה בעזרת הנערה הזאת שפה!" קרא ג'ון, לילי הרימה את ראשה והביטה הישר בויטה.
שפתיה הביטו ללא קול את המילים שויטה רצתה לשמוע, 'אני עומדת לפורר אותו, תפרוץ מהומת עולם, ואז תורכם להיכנס, תהיו מוכנים.'
"תתכופפו. לילי עומדת לפורר אותו עכשיו, היא ככל הנראה תתמוטט שנייה לאחר מכן, אז אתם חייבים להיכנס ברגע שהוא מת ולהילחם בהם." אמרה ויטה לכולם, כולם הנהנו.
"היי, מי זה שם?" שאלה לפתע בלה.
"יש להם… כנפיים! אלו המלאכים!" צרחה ויטה, נעט חזק מידי. ההמולה בפנים נפסקה.
"יש מישהו בחוץ. פולשים." נשמע קולו של ג'ון, חזק וברור.
"מה עושים בוס?" שאלו השדים בפנים, שאלה זהה הופנתה לויטה מחבריה.
"אני הולכת שנייה למלאכים האלו, נסו לתקשר עם לילי. תגידו לה לפורר אותו ברגע שתתפסו את תשומת לבה." אמרה ויטה ורצה משם לכיוון המלאכים שהתקדמו לכיוונם.
"את!" צרח קרייט ברגע שהתקרבה אליהם מספיק כדי שיוכלו לזהות אותה, ברגע שהיא התכוונה לענות לו צרחות עלו מתוך הבניין, לילי פוררה את ג'ון במקרה הטוב, במקרה הרע משהו השתבש.
"אין לי זמן הסביר, בבקשה מכם, אני יכולה לבקש ממכם טובה?" היא שאלה.
"תגידי לנו איפה סונאו ואנחנו נסכים לכל דבר!" אמר גבריאל.
"סונאו איתנו, הוא בטוח. אבל הוא לא יהיה אם לא תעזרו לנו להילחם בשדים שבפנים, כי הוא רק להילחם בהם עכשיו." ויטה הצביעה על המהומה שהתחוללה בפנים, הם יכלו לראות את ראשו של סונאו נמעך אל החלון ואז ראשו נעלם בנתז דם.
"בני…" מלמל גבריאל.
"תעזרו לנו?" שאלה ויטה כמעט בבכי.
"זה קרב, אז למה לא?! בואו!" צרח קרייט, הרביעיה הסתערה לקרב.
ויטה נוכחה לגלות ששום דבר לא השתבש. ג'יי ולילי הצטופפו ליד המסדרון ולידם ערימת אבק, איזמו, בלה וסונאו הגנו עליהם מהשדים.
הם מיהרו להצטרף אליהם, עד שהגיעו אליהם מספר השדים פחת פי שתיים.
"את בסדר?" ויטה צעקה אל לילי מעל ההמולה וחיבקה אותה.
"חוץ מזה שאני באפיסת כוחות? אני לגמרי בסדר." אמרה לילי וחייכה, ויטה השאילה לה סכין.
"תגני על עצמך." אמרה ויטה והשמידה שני שדים, סונאו קטל שלושה במכה, קרייט בעט באחד ורצח במכת סכין שלושה אחרים.
אחרי חמש עשרה דקות לא נותרו שדים.
"אני מציעה שנברח מפה לפני שאחרים יבואו." אמרה ויטה, כולם הנהנו.
"בואו נחזור למקום שבו חנינו קודם לכן-" הדיבור של בלה נקטע לפתע, דם טפטף מפיה, היא התנדנדה ונפלה קדימה.
בגבה היה נעוץ סכין, במסדרון עמד גל נוסף של שדים.
"זה הרגע שבו אנחנו בורחים באימה." אמרה ויטה.
"לא, לא אם אתם רוצים את החבר שלכם בחיים." אמר אחד השדים ודחף את אוטיזי ואת המלאכית קדימה, הם היו חבולים כולם ואליס צלעה קשות, על פניה היו שבילים של דמעות.
"מה אתם רוצים מאיתנו? המנהיג שלכם מת." אמרה ויטה, השד השתהה במקומו.
"באמת?" הוא שאל בהפתעה.
"כן, באמת." אמרתי, הוא נראה מבולבל.
"אבל הוא לא היה אמור למות." הוא אמר בבלבול.
"חבל… כי הוא מת. תביאו לנו את החברים שלנו ותעזבו אותנו בשקט, אנחנו הולכים." אמרה ויטה.
"לא! אנחנו אמורים להביא אתכם ל… ל… שטן… השטן לא יכול למות…" מלמל השד, עכשיו היה תור האחרים להיות מבולבלים.
"אתה עובד בשביל השטן?" שאלה ויטה.
"כן. אני באתי לכאן כדי לפקח על הבת של השטן והבנים שלו בדרך חזרה הביתה, כי הם התעקבו." אמר.
"אני הבת של השטן, והאיש הזה?" ויטה הצביעה על אוטיזי, "הוא הבן של השטן! אתה גרוע בעבודה שלך! פגעת במי שהיית אמור להציל!" צרחה.
"באמת? אתה אוטיזי או איזמו?" פנה אל אוטיזי.
"או…אוטיזי…" מלמל אוטיזי בפחד, סכין מיד פלחה את גבו וגרמה לאליס לצרוח באימה וליפול עליו.
"מה עשית?!" צרחה ויטה בפחד.
"אמרו לי להרוג את אוטיזי, ואת איזמו וויטה להביא בדרך האקספרס לגיהינום." אמר השד.
"אתה משוגע לגמרי! מי אמר לך לעשות את זה?! אוטיזי הוא הבכור… הוא… הוא אמור להיות בחיים!" צרחה ויטה אבל קולה בגד בה, היא החלה לבכות.
"את ויטה?" שאל השד ללא רגש.
"כ…כן…" ויטה הפסיקה לבכות וניסתה להבין את המצב האבסורדי אליו נקלעו- בלה מתה, אוטיזי מת, ושד כלשהו אומר שאבא שלה שלח אותו לקח אותה ואת איזמו לגיהינום בדרך אקספרס. מוזר בהחלט.
"בואי איתי." אמר השד, "וגם אתה." הוסיף והביט לעבר איזמו. הוא נכנס לחדר בקצה המסדרון.
"זה הרגע שלנו, בואו נברח." אמרה ויטה, כולם הביטו בה כאילו היא מטורפת.
"אבא שלך מחכה לך!" אמרה לילי.
"לא נוטשת אתכם מאחור, בואו נלך!" היא צרחה, היא משכה איתה את אליס ההמומה והם נמלטו משם, ולא הפסיקו לרוץ עד שלא הגיעו למקום שבו חנו.
ושם הם התמוטטו באפיסת כוחות.