אהבה שטנית פרק 22

ויטה הופתעה לגלות באיזו מהירות מצב הרוח שלה יכול להשתנות. עד לפני שעה היא הרגישה חזקה וחכמה בצורה מדהימה, היא הובילה בריצה את חבריה כדי לשחרר את בלה, היא עמדה להיות גיבורה.
עכשיו היא הייתה תלויה עם הראש למטה כשאבא שלה אחז ברגליה וחרבו נחה על צווארה והיא הרגישה כמו האדם הכי עלוב בעולם.
איך זה הגיע למצב הזה? טוב, בשביל זה צריך לחזור מעט אחורה.
לרגע שבו היא הגיעה עם חבריה לבסיס של ג'ון, כשהיא עוד הרגישה חזקה.
בהתחלה לא היה שום דבר חשוד, אבל כשהיא נכנסה היא הבינה מה קורה.
מלכודת.
שישים שדים התנפלו עליהם וריתקו אותם לרצפה, היא לא הצליחה בכלל להתנגד. הם לקחו את כל כלי הנשק שלה ולא הניחו לה לזוז.
היא חשבה שלא יכול להיות גרוע יותר. ואז הגיע אבא שלה והשד שדיבר איתם כשבידו אחוזה בלה ובכין מוצמד לצווארה.
אבל לפחות היא הייתה בחיים.
"ויטה… כמה גדלת." הוא אמר. הוא נראה עירני לחלוטין, לא מעורפל כמו שהוא היה אחרי שתיאוס השפריץ עליו את הנוזל ההוא. אבל למרות זאת, הוא לא נשמע כמו עצמו. הוא נשמע כאילו מישהו אחר מדבר מתוכו.
"אבא. למה אתה מדבר ככה? מה הוא עשה לך?" שאלה ויטה, לפתע תיאוס יצא מאחוריו.
"אני לא עשיתי לו כלום, יקירתי. בסך הכל מצאתי דרך חביבה לגרום לו לעשות כרצוני ולהיות לא מסומם." אמר תיאוס.
"אתה שרץ בן בליעל!" צעקה ויטה.
"לא יותר גרוע ממך…" לחשה בלה, המילים דקרו את ויטה כמו פגיונות אבל היא התעלמה מזה.
"תגרום לאבא שלי להיות נורמלי שוב!" צעקה עליו ויטה, אחד השדים עיקם את ידה בכוח והיא צרחה בכאב.
"תעזבו אותה." אמר אבא שלה לפתע, השדים התרחקו ממנה.
"ויטה? את לא מתכוונת לעשות משהו?" שאל אותה.
"מה אני אמורה לעשות? לבקש ממך להילחם מולי? אני לא אעשה את זה כשאתה לא צלול וכשהוא שולט בך." אמרה ויטה, פניו התכווצו בזעם.
"אז אני אכריח אותך לאתגר אותי בקרב! שדים, להתקיף!" הוא צרח, ויטה התכוונה לשלוף את הפגיונות שלה אבל הם לא היו עליה, לכן היא נעמדה בעמידה קרבית והתכוננה.
השד הראשון זרק לעברה את הסכין. היא התחמקה בקושי ונתנה לו אגרוף בפנים, האף שלו נשבר והוא כשל לאחור ויילל בכאב.
שני שדים נוספים הסתערו עליה. היא בעטה בפנים של אחד מהם, אחזה אותו ברגלה והעיפה אותו בכוח על השד השני, הם עפו אל הקיר ונחתו שם. הם נשארו לשכב שם.
השד השלישי שהתקיף אותה היה ממש ברכה. הוא פשוט רץ אליה עם סכין שלופה, בתנועה מיומנת אחת היא חילצה מידו את הסכין והעיפה אותו הרחק ממנה, הוא נפל על שני השדים האחרים שליד הקיר.
היא חייכה לעצמה.
"עכשיו תורי להתקיף." היא אמרה בשמחה, היא רצה אל קבוצה של שישה שדים ושיספה את כולם בשתי מכות מהירות. עוד שלושה שדים נפלו לרצפה במכה מיומנת שכרתה את ראשיהם.
"כמעט שכחתי כמה אני אוהבת סכינים!" היא צעקה אל התקרה ודקרה את אחד השדים שרץ אליה בפניו.
"לא! תתקיפו טוב יותר, אתם גרועים!" צרח אבא שלה. ויטה חיסלה את השדים בלי שום קושי, ואת השאריות חיסלו חבריה בלי קושי.
לילי נתנה אגרופים ופוררה שדים לאבק, קרייט וסונאו נלחמו ביחד. איזמו עזר להם מפעם לפעם. טוי וגבריאל נותרו לעמוד בצד. לא כי הם רצו, אלא פשוט כי לא נותרה בשבילם יותר עבודה. הם חיסלו את כולם.
לאחר חמש דקות הם עמדו בין המון גופות שדים. דם הכתים את נעליה של של ויטה.
"נו, אבא, אתה מתכוון לגרום לי לאתגר אותך?" ויטה שאלה בשמחה. היא הרגישה מדהים. היא הרגישה שהיא מנצחת אותו.
"אם את לא תאתגרי אותי, אני אאתגר אותך." הוא אמר. ויטה עדיין הייתה בעננים מרוב אושר, היא לא הייתה קשובה מספיק. היא לא הבינה מה קורה עד שלא היה מאוחר מידי.
הקלשון של אביה התגלם בידו, הוא הסתער עליה.
הוא פרק אותה מנשקה בקלות והעיף אותה אל הקיר, היא נחתה שם וגבה החל לפעום בכאב.
הוא התקרב אליה, הוא נראה מאיים נורא עם הקלשון שלו.
"נו, ויטה. אולי תאתגרי אותי? אני אחזיר לך את הפגיונות שלך, נילחם." הוא אמר.
"לא!" צרחה ויטה והתגלגלה הצידה שנייה לפני שהקלשון שלו ננעץ במקום שבו היא הייתה קודם.
"היי, תעזוב אותה, אבא!" צעק איזמו והשליך לעברו סכין אבל הוא פספס. הסכין ננעץ בקיר ונותר שם.
"תמיד היית החלש מכולם, איזמו. אפילו יותר מויטה." אמר השטן והתקרב שוב אל ויטה.
"היי, אולי לא הבנת אותו נכון, זקן עם קרניים. הוא לא ביקש ממך להפסיק. הוא אמר לך שתפסיק, כי אם לא אנחנו נתלוש לך את הקרניים ונראה את הקרחות המכוערות שיש לך מתחת!" צרח קרייט, כל האחרים הנהנו.
"רוצים להילחם קצת?" שאל לוציפר והתקדם אל החבורה שהחלה לפחד פתאום.
"אתם רוצים להילחם?!" הוא צרח בקול המפחיד, הם התכווצו במקומם.
"ל…לא…" מלמלו לבסוף כולם, טוי אפילו שלשל מרוב פחד.
"יופי. עכשיו תנו לי להרוג את הבת שלי!" הוא צעק, הוא הסתובב אל המקום בו ויטה הייתה מקודם אבל היא לא הייתה שם.
"איפה היא?!" הוא צרח בכעס. ואז היא נחתה על ראשו. היא החלה להכות אותו בכוח בקרקפת שלו, היא תלשה את הקרן שלו ונעצה אותה בראש שלו. הוא שאג בכעס וניסה להפיל אותה עם הקלשון שלו אבל נכשל.
"תרדי משם, טיפשה!" הוא צרח אבל היא רק צחקה.
"אוי, אתה לא רצית שאני אשחק איתך קצת? חבל, כי עכשיו אני כבר משחקת!" היא אמרה והחלה לצחוק צחוק משוגע. היא תלשה גם את הקרן השנייה שלו ונעצה גם אותה בראשו.
"קרפדה מסריחה, ילדה קטנה ומגעילה, אני אהרוג אותך!" הוא צעק והניף את קלשונו, הפעם הוא ננעץ בידה.
היא נפלה לרצפה וזחלה אל חבריה, ידה דיממה קשות.
"ויטה…" לילי מלמלה.
"אהה…" ויטה גנחה בכאב. היא איבדה דם בכמויות. אבא שלה התקדם אליה, מפחיד ומאיים.
"קדימה, תגמור אותה, תגמור איתה!" צעק תיאוס, בלה ניסתה להלחם אבל לא הצליחה.
"יש לי רעיון…" מלמלה לילי, היא ביקשה מאיזמו שיחפה עליה והחלה להתקדם לאורך הקיר אל בלה, ריף ותיאוס.
"אהה! אבא, בבקשה אל תיקח אותה! קח אותי!" צעק איזמו, הוא השליך את עצמו מול ויטה.
"סור מדרכי, ילד." פקד השטן.
"אבא… אני לא רוצה שויטה תמות…" איזמו החל לבכות.
"תזוז בן בליעל!" צרח השטן כשאיבד את סבלנותו.
"מצחיק שאתה קורא לנו בני בליעל, כי זה אומר שאתה בעצם…" ויטה החלה לומר אבל אז ריף הצתעק בכאב ונפל לקרקע, הוא החל להתפורר. לילי עמדה מאחוריו, היא חיבקה את בלה.
"אדוני, אדוני! הצילו! היא תרצח אותי!" צעק תיאוס וברח להסתתר מאחורי אדונו.
"היא אולי לא תרצח אותך, אבל אני כן." מלמלה ויטה, היא נעצה את הסכין של איזמו בצד גופו בכוח בשאריות ההכרה שלה ואז התעלפה.
"היא מתה?!" שאל השטן, שאריות השיקוי שנתן לו תיאוס עדיין לא התפוגגו. אפילו שהשד מת השיקוי היה עלול להשפיע עליו לעוד ימים רבים.
"אבא, היא מתה!" צעק איזמו למרות שידע שויטה בחיים.
"תודה לאל. עכשיו אפשר לנוח… אני חוזר לגיהינום." הוא אמר, השיקוי השפיע עליו וערפל מעט את מחשבותיו. הוא לא שלט לחלוטין במה שאמר או מה שעשה, וההתנהגות שלו לא תאמה את המציאות. הוא היה אמור להשתולל, שכן המשרת הראשי שלו מת והקרניים שלו נעוצות עכשו בראשו, אבל כל מה שרצה זה לחזור הביתה ולישון קצת.
למרבה ההפתעה הוא בירך את איזמו בלילה טוב ונעלם במסדרון, איפה שהיה נתיב אקספרס לגיהינום.
"טוב, זה היה מוזר." אמר איזמו לאחר ששמע את קול היניקה שהוכיח שאביו חזר לגיהינום.
"עזוב את זה, תבדוק את ויטה ואת בלה!" צעקה לילי והחלה לתשאל את בלה לגבי הכל, התשובות היחידות שקיבלה היו העלבות לגבי ויטה שהתעוררה בינתיים.
ויטה ישבה בפינה בשקט והקשיבה לה, דמעות מצאו את דרכן החוצה.
"בלה, את יודעת שאת ממש זונה?" שאל איזמו לאחר שראה שויטה בוכה.
"סליחה?!" בלה צעקה.
"ויטה כרגע ויתרה על המתנה היחידה שלה מהאמא המתה שלנו כדי להציל אותך מהאנשים האלו, ואת מקללת אותה. את גרמת לה לבכות. היא התעלפה פה כשהיא נלחמה עליך. אם ככה את מוקירה תודה אולי היה כדאי שנשאיר אותך אצל השדים האלו וזהו." אמר איזמו.
"אני… לא ידעתי." מלמלה בלה.
"זה בסדר. גם אני לא הייתי לגמרי בסדר איתה. ואני מצטערת." אמרה ויטה.
"גם אני מצטערת." אמרה בלה.
"אז אנחננו חברות שוב?" שאלה ויטה והתקרבה לבלה שהנהנה וחייכה.
"חברות שוב." היא אישרה.