אומנויות טבריה – פרק 1

האוטובוס המשיך להתגלגל על הכביש החלק מהגשם, טיפות צנחו על החלון ומשכתי את פרצופי מהחלון.
הקור כבר נהיה בלתי נסבל.
התעטפתי במעיל החדש שאימי קנתה לי ונשענתי אחורה. מודע למבטיהן של כמה בנות שונות שיושבות באוטובוס. מלפניי ומאחוריי.
"אפשר לשבת פה?" שואלת מישהי, אני מביט לעברה, שיערה הבלונדיני קלוע בצמה, עיניה הכחולות מביטות במקום שבו ישב תיק בית הספר שלי, מחכה לתשובה.
משכתי בכתפיי והורדתי את התיק לרצפה. היא הניחה את התיק שלה על בירכיה.
"אתה מבית הספר 'אומניות טבריה' ?" היא שואלת, בוחנת את הז'קט המציץ עם האותיות הלבנות א' ו-ט'.
אני מהנהן ומושך את המעיל קרוב יותר אליי, מביט בה.
"לא קר לך?" אני שואל והיא מנידה בראשה. היה לנערה הזאת רק סוודר. לא מעיל, לא מטרייה.
פשוט ככה.
"אני לא מרגישה קור" היא מחייכת ומביטה שוב בז'קט שלי. "איך זה ללמוד שם?" היא שואלת
אני מושך בכתפיי ומסדר את כובע הגרב השחור על ראשי, מסיט שיער חום לאחור.
"לא משהו מיוחד" אני אומר ומחייך אליה. עיניה הכחולות עדיין מביטות באותיות הלבנות. "את יכולה לנסות להיבחן אם את רוצה" הוספתי.
"המבחנים נגמרו כבר, עוד מעט מחצית השנה" היא אומרת ומסיטה את מבטה.
"ובמחצית יש מבחנים" אני אומר. לא יודע למה בכלל אני אומר את זה.
האוטובוס נעצר מאחד מהרחובות של טבריה והיא מרימה את תיקה.
"אני אחשוב על זה" היא אומרת מחייכת
"אגב, דניאל" אמרתי ושלחתי את ידי ללחיצה
"חנה" היא השיבה ולחצה את ידי, "נתראה".
היא ירדה מהאוטובוס ונופפה לי בידה כשהוא יצא מהתחנה והתרחק.

זרקתי את התיק על רצפת החדר שלי וירדתי אל המרתף. לנגן קצת על הגיטרה שלי.
היו סיבות רבות לכך שקיבלו אותי ל'אומנויות טבריה' ואני ממש לא משתחצן.
קיבלו אותי בזכות הנגינה שלי בגיטרה, סקסופון ופסנתר ובזכות הקול שלי שלדברי המורה לפיתוח קול זהו "הקול האלוהי ביותר" ששמעה בחייה.
"היי דניאל!" קראה מעיין ופרצה את הדלת בדיוק כשפרטתי בפעם הראשונה על הגיטרה.
"מה?" שאלתי והיא חייכה אליי את החיוך הממזרי שלה.
מעיין הייתה בת 15, היא הייתה מתבגרת טיפוסית לחלוטין, השיער שלה היה חום (כמו שלי), עיניה היו חומות (לא כמו עיני הירוקות) והיא הייתה הילדה הכי חנפנית בעולם.
אני, אם לא הצגתי את עצמי, דניאל כהן. אני בן 17, יש לי שיער חום קצר, עיניים ירוקות ועל היכולות שלי כרגע שמעתם.
אני באמצע כיתה י"א בבית הספר 'אומניות טבריה' שזה לא בית ספר רגיל.
מה? אתם רוצים לשמוע עוד?
נו טוב…
אז נתחיל מהרגע שמעיין התפרצה לי למחסן שמשמש אותי בתור חדר חזרות.
מסכימים?