אומנויות טבריה – פרק 2

פרק 2:
מעיין פרצה את הדלת וחייכה אליי את החיוך הדבילי שלה.
"למה את שמחה כל כך אדיוטית?" שאלתי שוב וכיוונתי את מיתרי הגיטרה, הינו רגילים לכנות אחד את השני בשמות כאלו, אל תחשבו שאני רע אליה או משהו. זאת בדיחה שלנו. היא התיישבה על השרפרף שעמד בפינת החדר וחייכה את החיוך הדבילי כל הזמן הזה, "תפסיקי! את מפחידה אותי" הוספתי כשהיא הרחיבה את חיוכה. "אמא!" קראתי ושמעתי את צעדיה המהירים במדרגות.
"מה קרה?" היא שאלה והביטה בנו, בוחנת אותנו בדאגה מוגזמת, כמו תמיד.
"היא אדיוטית" אמרתי והצבעתי על אחותי שישבה בצד, החיוך המטופש עדיין על שפתיה.
"היא לא, ואמרתי לך להפסיק עם הכינויים האלה, לא?" היא הביטה בי בתוכחה, ראיתי את החיוך של מעיין מתרחב, עכשיו גם בגלל שנוזפים בי.
"בסדר, היא לא" אמרתי ואז הוספתי, "אז מה הבעיה שלה?"
"בעוד כמה ימים היא תהיה בת 15 אתה יודע…"
אוי שיט! שכחתי. בית הספר 'אומנויות טבריה' מקבל תלמידים מגיל 15 ומעלה. אם אחותי תבוא מהמחצית זה יהיה…
אוי לעזאזל!
"לא נכון!" אני אומר ומוריד את הגיטרה לרצפה, מפחד לפגוע בה. "תגידי שאתה צוחקת"
"הבטחנו שהיא תיבחן" אמרה אמא שלי ומעיין הנהנה ברצינות מזויפת.
"היא תעשה לי את המוות כשהיא תיכנס" מחיתי והתפללתי שזה ישכנע אותה. אבל ידעתי שזה לא.
"דבר ראשון זה 'אם' היא תיכנס, אנחנו לא בטוחים…"
"נו באמת!" התלוננתי. ידעתי בדיוק כמו אימא שלי שאין שום 'אם'. אחותי קיבלה את הקול סופרנו שלה בדיוק כמוני. למרות שלא היה לה שום כישרון נגינתי הנערה הזאת יודעה לשיר!.
"ודבר שני אני צריכה ממך טובה…"
"למה אני לא אוהב את הכיוון של זה?" שאלתי ומעיין התקרבה אלינו.
"אני רוצה שתיקח את מעיין לאודישנים" היא השלימה.
"מה?!"
"מה?!"
שנינו צעקנו יחד. מעיין בת 15! היא ממש מסוגלת לדאוג לעצמה! ומסתבר שגם היא חושבת ככה.
"את לא עושה לי את זה!" מחיתי "היא תעשה לי את המוות!"
"אוי, בחייך דניאל" מעיין פתאום חייכה במתיקות. אוי ואבוי, אני מריח צרות. "אני אשמח שתיקח אותי"
"לא נכון!" ניסיתי למחות אבל אימא שלי הייתה נרגשת מדי מהעובדה שאחותי רוצה בחברתי עד שהיא לא הקשיבה לי.
"אם כך," היא חייכה אליי ואז אל מעיין, "בעוד שבוע, אחרי חלוקת התעודות של המחצית תיקח את מעיין איתך למבחנים"
"היא מסוגלת לדאוג לעצמה" ניסיתי אבל מבטה של אימי השתיק אותי. "בסדר" מלמלתי אחרי כמה שניות שמבטה ננעץ בי.
אימא שלי היא קוסמטיקאית והאימא הכי מגוננת בעולם. אני מבטיח לכם. אפילו לי היא דואגת כשאני נמצא בשיעורי הנהיגה שלי. אבא שלי נמצא בצבא איפשהו, הוא כמעט לא נמצא בבית, חוץ משבתות, וכשהוא נמצא הוא משתדל לעקוב אחרי מה שקרה לנו. אבל למרות שהוא משתדל אני יודע שזה לא באמת משנה לו איזה בחור נדלק על אחותי או מה המורה שלי להיסטוריה חושבת על העבודה האחרונה שלי.
ולמרות שאני יודע שרובכם אומרים 'הוא ממש לא מעורב בחיים שלך!' האמת שלי פשוט לא אכפת. היחסים שלי עם אבא שלי פשוטים, לא יותר ולא פחות.
הוא לא דאגני, היסטרי או בקיצור: אימא שלי.
הוא חבר'מן, משוגע כשצריך, תמיד מצליח באספות ההורים לרכך את הבעיות שצצות.
כאלו הם המשפחה שלי.
משפחה נורמאלית לחלוטין.
לא?