אומנויות טבריה – פרק 3
אני עדיין לא מאמין שאני נושא את תיק הגיטרה שלי על כתף אחת, תיק בית הספר בכתף שנייה והנערה הכי מעצבנת שחגגה אתמול יום הולדת יושבת לידי:
אחותי.
"למה את בכלל רוצה להתקבל לשם?" שאלתי והבטתי בה מחייכת אלי
"כי מ- 'אומנויות טבריה' יוצאים הכוכבים של מחר" היא אמרה, משננת את הסיסמה העלובה של בית הספר שלי.
"לא בטוח שיקבלו אותך" אני אומר, רוצה לגרום לה להתחרט
"יקבלו" היא חייכה "אתה יודע את זה בדיוק כמוני"
הימים הקרים חלפו והחמימות של האביב התחילה להציף את המקום עם קרני השמש של הבוקר. הכבישים שהיו עוד מעט לחים מהטל התחילו להתייבש
עכשיו אני אפילו קצת מצטער על שלקחתי קפוצ'ון כשיצאתי מהבית. 'אבל אם לא היית לוקח אותו אמא שלך הייתה הורגת אותך' עניתי לעצמי ומשכתי בכתפיי כשהבטתי החוצה מהחלון.
אחרי נסיעה של עשרים דקות הפלאפון שלי צלצל, בדיוק כשירדתי מהאוטובוס.
"אל תתרחקי ממני ארחת תלכי לאיבוד" אמרתי למעיין ועניתי לשיחה,
"הלו יוניס?" שאלתי וחיכיתי שיענה מהצד השני, ידעתי שייקח לו זמן לענות אז חיברתי אל הפלאפון אוזניות, דחפתי את הפלאפון לכיס ותפסתי את אחותי. "אחריי" אמרתי לה ומשכתי אותה לאורך מסדרונות בית הספר העמוסים בתלמידים שרוצים לנסות את מזלם.
גלגלתי את עיניה, ידעתי שיותר מחצי מהם לא יצליחו להתקבל.
לא כי אני רע אלא כי אני מכיר את הסטנדרטים של בית הספר הזה, הייתה לי פתאום הרגשה רעה שאפילו אחותי לא תוכל להתקבל אבל מחיתי את המחשבה מזיכרוני במהירות למרות שלפני שהצלחתי במוחי נצרבה תמונה כואבת: אחותי יושבת על המיטה בחדר שלה ובוכה על כך שלא קיבלו אותה למרות הכל. ניערתי את ראשי והבטתי קדימה, מוביל את אחותי לאורך המסדרונות.
"הלו?!" שמעתי קול צורח עליי
"מה יוני?" שאלתי את מכשיר הפלאפון בעודי מפנה דרך בין האנשים, עדיין אוחז באחותי, סוף-סוף הגענו אל חדר החזרות שהיה ריק בשעה הזאת, פחתי את הדלת ואמרתי למעיין לשבת בפינה ולהתאמן, היא צריכה את זה.
"אתה לא מבין מה קורה פה!" הוא צעק, שמעתי את קולות ההמולה מסביבו והנחתי שגם הוא מנסה לשוטט בגבית הספר
"די לצעוק!" צעקתי עליו ומעיין הביטה בי מבולבלת, סימנתי לה שלא תיבהל ושתתחיל להתאמן, היא עשתה את זה ואני חזרתי אל יונתן. "אתה מקשיב?"
"כן" צעק יונתן וקולות ההמולה גברו
"תגיע לחדר החזרת של שכבה ח', אין פה אף אחד, כרגיל"
"אם אתה אומר!" קרא יוני, אחרי שנייה השיחה התנתקה.
"זה תמיד ככה?" שאלה אחותי, רק עכשיו הסתובבתי אליה ובפעם הראשונה היום ראיתי אותה מפחדת, היא כמעט רעדה. "כי ראיתי שם כמה חבר'ה ממש טובים ו…"
"את יותר טובה מכל אחד מהם, שכחת?" שאלתי אותה בצחוק "חוץ מזה, לך יש פרוטקציות"
היא הביטה בי בתמיהה.
"אני!!" אמרתי כשהיא פורצת בצחוק. "סליחה, אני לא מספיק טוב בשבילך?"
"אולי יוני יוכל לעזור לי יותר.." היא אמרה צוחקת
כן, אולי לא סיפרתי אבל מעיין גם מכירה את רוב החברים שלי מבית הספר ומחוצה לו… לא שאני אוהב את זה.
באותו הרגע נשמעה דפיקה על דלת החדר, כשאני בטוח שזה יוניס צעקתי לו שייכנס.
אבל מי שפתח את הדלת לא היה יוניס, זה בכלל לא היה בחור.
זו הייתה אותה הנערה עם הצמה הבלונדינית והעיניים הכחולות מהאוטובוס.
זאת הייתה חנה.
לרגע היא הביטה בנו בבלבול וכשכבר התכוונה לחזור על עקבותיה… "היי דניאל לא תאמין..!" אמר יוניס ואז התנגש בה, שניהם נפלו על הרצפה.
ורק אחותי פרצה בצחוק מתגלגל.
תגובות (1)
חחחחחח גמאני:)
אין צדדים-חרם!