אור השמש

פרק 5:
פתחתי את המחשב בשנייה שמקס עזב,
מקס פשוט מושלם, בשבילי לפחות…
אפשר להגיד שהוא משלים אותי באיזשהו מובן,

ניגנתי בנגן המוזיקה שלי ברקע את השיר האהוב עליי "Keane – Somewhere Only We Know",
התחלתי לבדוק את כל בקשות החברות שלי בפייסבוק, רון הציע לי חברות, כמובן שהסכמתי עכשיו מאגר החברים במקום מאחד לשתיים (מקס ורון),
ואז הוא התחיל עם הצ'אט:
"היי דני"
"היי רון"
"מה קורה?"
"את יודעת מה גיליתי?"
"מה גילית?" התחלתי לצחוק, אני מרגישה כאילו אני ילדה קטנה לידו, הוא כל כך גבוה,
"מסתבר כשהיינו קטנים היינו משחקים הרבה"
"חח כנראה"
"זוכרת את עוגות הבוץ?"
"אוי כן" עכשיו נזכרתי, וואי איך אני מתגעגעת להיות קטנה, ממש עולם ללא דאגות,
"אה…רון?"
"כן..?", לקח לו כמה דקות לענות,
"אני די צריכה ללכת, תשמור על קשר"
"בטח, ביי דני"
"ביי"
—
לאחר שהתרחצתי, אספתי את שיערי הרטוב לפקעת שיער בלונדיני, לפחות הוא כך נראה,
התיישבתי על המיטה, ואז קרה הדבר הנורא מכל,
אבא שלי נכנס לחדר,
בדרך כלל הוא מכבד את הפרטיות שלי,
הוא לא מרבה בפטפוטים, כמוני, כנראה שירשתי את זה ממנו,
כשהוא נכנס לחדר שלי בדרך כלל, זה רק בשביל משהו מאוד חשוב,
הוא התיישב לידי,
הוא הניח את ידו על הברך השלובה שלי,
"מה קורה אבא?" שאלתי אותו בביישנות,
"לאור המצב"
"איזה מצב?"
"היחסים בינך לבין מקס"
"אבא…?"
"אני חושב שאנחנו צריכים לקיים את ה…שיחה"
ראו עליו שהוא נמצא באותו מצב מביך שבו אני הייתי,
"אבא לא צריך"
"בטח שצריך" פתאום הטון הרציני השתלט על קולו, ואז הוא התייאש,
"אני עושה את זה רק כדי להגן עלייך, מתוקה שלי"
"זה בסדר אבא, כבר הסבירו לנו את זה בבית הספר"
"באמת?"
"כן" הנהנתי לכיוונו, מנסה לגרום למצב להיות פחות מביך,
"אוקי" הוא ליטף את שיערי ויצא מן החדר,
זה עבר…די חלק, אפשר להגיד..
—-
נשכבתי לישון כשירח התמתחה לה על הבטן שלי, אני אוהבת אותה, אני מקווה שהיא יודעת את זה, הפעמון שהיה לה על הקולר צלצל בעדינות כל פעם שהיא הייתה נכנסת לחדר,
עכשיו היא כבר זקנה,
ליטפתי אותה ובחושך השיער שלה הזכיר לי פנים של אישה, אישה עם שיער באותו מרקם אך בצבע אחר, בלונדיני, בדיוק כמו שלי,
האישה נראיתה תשושה, סימנים כחולים מתחת לעיניה, שיער שנראה שנושר מרוב לחץ ועיניים כחולות זועמות,
עם התמונה הזאת תקועה בראש נרדמתי ללילה מלא סיוטים,
—–
בוקר, אוח, עוד יום לימודים…רק רגע זה יום ראשון? עוד יום חופש, יש,
כשקמתי עוד הפעם דפקתי את הראש שלי במדף הספרים והתמונה של האישה הזדחלה לה שוב אל ראשי,
ניגשתי אל השולחן כתיבה, לקחתי פנקס ועיפרון, והתחלתי לצייר את פניה של האישה,
מקס ואבא טוענים שאני מציירת יפה למרות שלדעתי אני מציירת פשוט מבחיל,
יצאתי מהחדר על קצות האצבעות, ראיתי שאבא שלי לא בחדרו ומסתבר שהוא גם לא היה למטה, בטח הלך לריאיון עבודה, או לסופר משהו כזה…כן, בטח..
—
רציתי להראות לו את האישה, אולי הוא מכיר אותה, את האישה מן החלום, מי זאת יכולה להיות?
התבוננתי בחלון, לשם שינוי לא ירד גשם,
שמתי עלי מגפיים ויצאתי החוצה, מבין העננים הציצה השמש, אני אוהבת את החמימות העדינה שלה שהרגשתי על עורי ואת הרוח שפרעה את שיערי בעדינות,,
הפרחים הלבנים והסגולים שהיו על הדשא הירוק בחצר הכניסה נצצו בשמש (בגלל טיפות הגשם מליל אמש), הם יצרו קשת בענן קטנה שהתפרשה על כל החצר, ירח רדפה אחר פרפר,
—
נכנסתי הביתה כשהשמיים התחילו להיות אפורים,
בדקתי את הטלפון, 8 שיחות שלא נענו, 7 ממקס ואחת מרון,
קבלתי הודעה:
"דני אם את לא עונה לי עכשיו אני בא אלייך הביתה ופורץ את הדלת לבדוק אם את בסדר"
עניתי בחזרה,
"אתה יכול לבוא בלי לפרוץ את הדלת?"
"בטח", אני בטוחה שהוא חש בהקלה,
כעבור עשר דקות משהו דפק בדלת,
רצתי אל הכניסה, אבא נכנס עם שקיות הסופר וטפסים של ראיון עבודה,
מאחוריו מקס בדיוק יצא מהמכונית, רצתי אליו וחיבקתי אותו,
מאחור נדמה לי שהבחנתי באבא מגלגל עיניים, מחייך ונכנס הביתה,
—
הסתכלתי על מקס,
"יום יפה היום,אה?"
הוא צחק בשקט,
"מאוד" חייכתי אליו,
עמדנו בשקט כמה דקות,
הוא הרים אותי (כמו שנסיך מחזיק נסיכה), ונכנס איתי הביתה,
עלינו לחדר שלי ושמתי לב שמקס הביא את הגיטרה שלו (שהייתה לו תלויה כל הזמן הזה על הכתף, רק עכשיו שמתי לב), הוא הניח אותי על המיטה, הוציא את הגיטרה והתחיל לנגן, הסמקתי כשהוא שר את אחד השירים האהובים עליי, Heart On Fire – Jonathan Clay.
נישקתי אותו כשהוא סיים,
"אתה פשוט מושלם" אמרתי לו,
הוא נישק אותי בחזרה.