אחד באפריל-פרק ראשון-נסיון

בוקר, האחד באפריל, מעולם לא סבלתי את האחד באפריל, אני לא אוהבת למתוח אנשים, ולא רק בגלל שזה מצריך מאמץ, גם כי זה תמיד נגמר רע בסוף, למשל בשנה שעברה אני והחברות שלי נסענו על אופניים, ופתאום איזה ילד דביל ניסה לעבוד עלינו והתנגש עם אחת החברות שלי, היא נפלה מהאופניים, והיה נראה שיש לה חתך גדול ועבה ברגל, הרמנו אותה על הידים, רצנו לבית הכי קרוב והתקשרנו להורים שלה, כשהם הגיעו היא אמרה, ואני מצטטת:״אאאאאאאאאחד באפריל, אתם חייבים לראות את עצמכם, זה כול כך….מ-צ-ח-י-ק-!-!-!-!-!״ואז אנחנו צעקנו אליה שזה לא מצחיק, והיא התחילה לצעוק שזאת המתיחה ההרי טובה בעולם, ונפתח שם ריב ענק ולבסוף ההורים שלה נתנו לה ענוש גדול מ-א-ו-ד-!-!-!-!
האחד באפריל הזה היה הכי נורא בעולם, למה? כי בדרך כלל אני עוברת את היום. הזה עם החברות שלי, ואנחנו שומרות אחת על השניה שלא יעבדו עלינו, אבל היום החברות שלי לא פה, אחת בארגנטינה, אצל סבתא שלה, אחת בתל אביב, אחת, אמא שלה יולדת, ועוד…
אז זה היה יום נוראי, אני מעדיפה פשוט להשאר במיטה כול היום!!!
טוב,, אז ההורים שלי לא הסכימו לי להשאר במיטה כול היום, אז יצאתי לטיול מגוננת על ראשי של יזרקו עלי דברים (האחד באפריל שלנו מאוד אלים) אז אחרי שהתעמקתי משלושה בלוני מים החלטתי שאני חוזרת הביתה!!!!
כשחזרתי הביתה ההורים שלי לא היו שם, והיתה שם רק שלולית דם…
זה לא היה. בדיחה, ידעתי את זה מהשניה שנכנסתי הביתה, ההורים שלי שונאים את אחד באפריל, בדיוק כמוני. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, אני לא יכולה להתקשר למשטרה,הם לא יאמינו לי, הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי, עדן, היא היתה בעונש עד לסיום האחד באפריל, סיפרתי לה מה קרה והיא הגיע לביתי כעבור חמש דקות, עוד לא בכיתי, אין לנו זמן לזה.
חיפשנו בכול הבית רמז כלשהו, משהו שיראה לנו היכן ההורים שלי, עם הם עדיין בחיים.
בזמן החיפושים שאלתי את עדן איך הצליחה להשתחרר מהעונש, זה לא ממש עניין אותי, אבל השקט שבבית צמרר אותי ״אמרתי להם את מה שסיפרת לי״ היא ענתה ״והם האמינו לי, את הרי הילדה היחידה בכול העולם, שבאמת לא סובלת את אחד באפריל, בגלל זה גם אני האמנתי לך…״
לבסוף מצאנו פתק היה כתוב עליו:
where the worst moment arrives