(אין עדין שם אבל חשבתי על הסוד הזהוב אדמדם) פרק 2
במשך כל הנסיעה הייתי לבד בכרכרה והעזתי להורד
את עדשות המגע אשר לחצו על עיניי, השתכלתי על עיניי
האחת זהובה היא מסמלת את זה שאני באה ממשפחה מכובדת
והאחת, האדומה מסמלת את הדם שנשפך ועוד ישפך"הנסיכה, אנחנו
כמעט הגענו" נסיכה, תואר שאומץ אליי לא נולדתי אל התואר הזה אלה
אומצתי אליו זאת אומרת שהתואר אינו שלי מלידה, אלה מכוון שהמלך
והמלכה אימצו אותי, ידעתי שהם לא רוצים להודות בכך אך איני ביתם מלידה
והם ניסו להיפטר ממני בגלל שהתחלתי לחפור בעבר המשפחתי של רוב המשפחות
המכובדות וגם של רוב המשחות שירדו מגדולה בתקווה למצוא משהו על עצמי
ועל משפחתי האמיתית, חשבתי לעצמי בעוד שמתי את עדשות המגע הפעם
עפורות "הנסיכה, הגענו" אמר המשרת בעודו פותח את דלת הכרכרה
"לאן בדיוק הגענו?" שאלתי בקול שליו כול כך שיכול להוציא מדעתו אפילו פיל
"הדענו לאחוזת לוייס, הוד רוממותה" ענה לי קול אחר של משרת שמקולו נשמע
שהוא ראה הכול ושמע הכול, אך כנראה שהוא עוד לא פגש אותי"מה קרה למשרת הקודם?"
שאלתי בחוסר עניין"המשמרת שלו נגמרה" אמר בהיסוס מה, ובאותו רגע ראיתי
שני משרתים מושכים אותו אל תוך הבית"חבל הוא היה חמוד" אמרתי כמי שמספידה מישהו
"הוא עדין חי את יודעת"אני לא יודעת אך אך ידעתי שזה שמו של הנער עם העיינים הכחולות
והשער השחור, הנונה ג'ונתן"או, אבל אני רק התחלתי" אמרתי במתיקות שפתיים שלא
היתה מביישת איש"אדוארד פה ילווה אותך לחדרך ואז תרדי לארוחת ערב מאוחרת יש
לנו הרבה על מה לדבר" אמר הנער והלך "הוא תמיד כזה" שאלתי את אדוארד
"היום זה עוד יום לא רעה" אמר המשרת ולקח את המזוודה שלי הוא הוביל אותי דרך
מסדרונות לבנים וארוכים עם תמונות רבות "הנה, הוד רוממותך, גענו, בעוד 15
דקות אליס תגיע ותיקח אותך אל חדר האוכל" אמר אדוארד והלך, נכנסתי אל החדר
אשר היה צבוע בסגול חוץ מאשר קיר אחד אשר היה צבוע בשחור מנצנץ והיתה מיטת
אפריון עם מצעים סגולים-שחורים פתחתי מהר את המזוודה והחלפתי את שמלת הנשף
בגינס וחולצת טריקו שחורה וישבתי להוציא משערי את כול הסיכות לאחר שהוצאתי
את כולן היה די קל לזהות אותי השער השחור החלק והארוך הפנים היפות וכמובן עדשות המגע
"היי, הוד רוממותך?" נשמע קול מאחורי הדלת, בטח אליס, חשבתי בעודי הולכת אל הדלת
תגובות (3)
תמשיכי,תמשיכי,תמשיכי!!
שם נחמד…
תמשיכי!!!!!!!!
יאוווו תמשיכיי