איפה אנסטסיה? – פרק 11: שלושה ימים

אנסטסיה ביקשה ממיכאיל עוד שלושה ימים לפני שיחזרו לחווה, מיכאיל לא ממש הבין למה אבל מבחינתו זה היה בסדר, היא גם במשך כל שלושת הימים האלו נעלמה לו ולא היה לו מושג לאן, וזה שיגע אותו אבל בכל זמן בערב לפני שהחשיך, היא חזרה למסבאה והצליחה בכל פעם להתחמק מהשאלה הצפויה: ״לאן נעלמת?״ כל לילה כשאנסטסיה הייתה חוזרת אז היא ומיכאיל היו עושים כל מיני שטויות ובילו ביחד עד חצות כי אנסטסיה הרגישה מחויבת לפצות את מיכאיל,
עכשיו אתם שואלים:׳לאן אנסטסיה נעלמה בכל שלושת הימים האלו?׳
אז זהו, זוכרים שאנסטסיה קיבלה כרטיס ביקור מההומלס? (אוי ואבוי לי זה נשמע מוזר)
אז זהו אנסטסיה החליטה ללכת למקום שבו ציון בכרטיס הביקור, היא הרגישה מטומטמת ללכת לשם, כי היא ישר הבינה שזה מקום בודהיסטי והיא חשבה שדברים בודהיסטים זה שטויות, אבל זה הרג אותה לדעת מי היא ומה זה כל הזכרונות האלו שעפות בראש שלה, לכן היא הלכה, שווה כבר לנסות הכל לא?

יום ראשון:
אנסטסיה הלכה אל המקום שצוין בכרטיס, אני לא אומרת איפה כי זה לא היה ממש ברור אפילו לאנסטסיה, המקום היה מכוסה ערפל והיה קר ולא היה לה כוח להתאמץ ולנסות לראות איפה היא אבל היא הסתדרה בקלילות והגיע אל המקום מהר מאוד.
היא נכנסה אל ביקתה קטנה ובה היו המון אנשים שעשו מדיטציה, היא לאם ידעה לאן ללכת ממ והיא רצתה לשאול מישהו, אבל כולם עשו מדיטציה ולא רצתה להפריע.
היא ראתה בקצה החדר דלת אדומה, אז היא עברה בקלילות בין האנשים שעשו מדיטציה כדי להגיע אל הדלת, היא פתח את הדלת בעדינות בעדינות… היא נכנסה אל החדר וסרקה אותו בקפידה, המקום היה בדיוק כמו החדר השני רק ריק יותר ועם חלון גדול עם נוף כפרי יפה אבל מעורפל, לפתע היא שמעה קול. ״תסגיר את הדלת אחרייך״ היא הסתכלה הצידה, היה שם איש חיוור מזוקן וגבוה לבוש בבד אדום שנראה כמו קארי, הוא שתה משהו שנראה כמו תה אבל צהוב.. ״אוי סליחה על הנימוסים שלי, רוצה קצת?״ הוא הציע לאנסטסיה כוס עם תה צהוב כמו שלו, ״לא… תודה״ האיש המזוקן סימן לאנסטסיה לשבת והוא ישב יחד איתה, הם ישבו בשתיקה אחד מול השני בלי להגיד כלום. ״אז… מה שמך?״ האיש המזוקן סוף סוף זז. ״לא צריך שמות כרגע… אפשר לתקשר בלי שמות, כדאי אבל קודם לטפל בבעיה שלך״ שאנסטסיה הופתעה ״איך אתה יודע שיש לי בעיה?״ האיש המזוקן הנהן ״זה לא משהו שקשה לראות, את נראית מאוד לא החלטית וגם נלחמת בעצמך לא מעט…״ אנסטסיה שתקה. ״אם כך כדאי שנתחיל לדבר על כך…״ אנסטסיה פתחה את קולה בגיחוך ״בשביל לדבר הייתי הולכת לפסיכולוג״ האיש המזוקן ייבש את מילותיה והגיב בשלווה ״פסיכולוגים לא עושים דבר חוץ מאשר לדבר, אנחנו מאמינים בטיפול נפשי״ אנסטסיה הסכימה לטיפול ובמשך היומים הראשונים הם דיברו ודיברו ודיברו…. היא, סיפרה לו את ההההכל מאז היום שהיא התעוררה על הספה של הזוג וובסטר בחווה ועד להומלס עם כרטיס הביקור, האיש המזוקן ביקש ממנה לפרט בכל פעם של קטע שהיא סיפרה איך היא הרגישה באותו רגע, זה לקח הרבה זמן אבל בסוף היום השני הם סיימו את השיחה, וכבר אנסטסיה הרגישה יותר קלילה. ״אוי כדאי שתתחילי ללכת למסבאה, עוד מעט יחשיך, מחר אנחנו נסגור הכל אנחנו נבטיח לך״ אמר האיש המזוקן בחיוך. ״אבל איך? מאז היום הראשון רק דיברנו״
״תסמכי עליי, אני בדרך! כלל לנו הנזירים יש את כל הזמן שבעולם ואנו לא ממהרים לשום מקום, אבל את חייבת למהר יקירתי, יש דברים שצריכים לגמור ודי, ובדרך כלל נזירים לא אומרים דברים כאלו״ אנסטסיה והנזיר המזוקן נפרדו ואנסטסיה יצאה אל דרכה בדרך אל המסבאה מוכנה להתמודד שוב פעם עם מיכאיל ולעשות איתו שטויות עד חצות.

יום אחרון:
אנסטסיה הייתה רגילה לקום מוקדם בבוקר לפני שמיכאיל קם כדי לא להתמודד איתו עם השאלות שלו והבירורים, אבל לצערה הרב מיכאיל קלט את זה מהר וממש ממש מוקדם בבוקר לפני שעוד אנסטסיה התעוררה, מיכאיל החביא מתחת לשמיכה שלו במיטה כריות שיצרו את דמותו כאילו הוא עדיין ישן וחיכה בקוצר רוח באופן שטותי לרגע שאנסטסיה תקום והוא יחכה לה מחוץ לדלת.
אנסטסיה קמה בבוקר ואכן חשבה שמיכאיל עדיין ישן, לכן היא יצאה בשקט בשקט על קצות האצבעות מהחדר ולפתע… ״בו!״ צעק לה מיכאיל כשהיא יצאה, אנסטסיה נבהלה מאוד וכמעט נפלה על הישבן אילולא מיכאיל לא היה מחזיק במהירות את מותניה כאילו הוא עומר לאסור אותה. ״ת…תעזוב אותי!״ מיכאיל חייך בניצחון בעודה אנסטסיה מנסה להשתחרר, אבל באופן מפתיע הוא היה חזק מהמצופה.
״לעולם לא! עכשיו תגלי לי לאן שאת הולכת או שאוציא את זה ממך בדרכים אחרות״ מיכאיל היה מרוצה מהמשחק ואנסטסיה גם לקחה אותו ברוח טובה, אבל היא ממש מיהרה אל הנזיר המזוקן.
״די מיכאיל בבקשה אני חייבת ללכת, אני מבטיחה לך שאספר לך בבוא הזמן״ מיכאיל פיהק באופן מרגיז וגלגל את עיניו ״את נשמעת כמו אמא שלי, עכשיו אני אחזור על זה! תדברי או שאוציא את זה ממך בדרכים אחרות״ מיכאיל לחץ על מותניה וכאילו התחיל לטייל שם עם אצבעותיו ודגדג אותה, אנסטסיה נחנקה מצחוק, מיכאיל הכיר שיטות כאלו כי הוא היה האח הצעיר במשפחה וספג לא מעט כאלו כשהיה קטן, והוא הרגיש שזה כאילו נקמה מתוקה על הפעמים הרבות שעשו לו את זה. אנסטסיה הצליחה לפתע להשתחרר מאחיזתו ונפלה על הרצפה והתנשפה בכבדות מנסה להתעודד ממיכאיל, ״רשע!״ היא קראה בקול רם, מיכאיל הופיע מול פניה בחיוך גדול שמרוח על פניו ״אל תאלצי
אותי לחזור על זה!״ לפתע היה לאנסטסיה עוד זכרון שרץ במוחה, נער חיוור שמכוסה כולו בבגדים מופיע מול פניה עם חיוך תואם כמו של מיכאיל, חיוך חמוד כזה… ילדה קטנה בתוך מיטה גדולה בשמיכת משי נלכדת בזרועותיו של אותו נער שמדגדג אותה בתור כוונה לעלות על פניה חיוך קלוש…
״אנסטסיה את בסדר?!״ פתאום אנסטסיה שמעה את מיכאיל, היא הסתכלה לצדדים והבינה שהיא מונחת על ספה ומיכאיל מכריח אותה לשתות מים. ״כן כן אני בסדר….״ ענתה לו אנסטסיה בתשישות. ״את התחלת להחוויר״ הסביר מיכאיל. אנסטסיה קמה ואחזה בידו של מיכאיל ״אתה רוצה לדעת לאן אני הולכת כל יום? בסדר גמור, בוא איתי״ אנסטסיה הובילה את מיכאיל אחריה כל הדרך אל הביקתה שהייתה מכוסה כל יום בערפל בבוקר. ״לכאן את הולכת כל יום? למה?״ אנסטסיה נשמה עמוק ופתחה את הדלת ״תכף תראה״ הם נכנסו אל אזור המדיטציה ומשם עברו בדלת האדומה ושם הם פגשו את הנזיר המזוקן . ״הו שלום לך אנסטסיה, אני חשבתי שלעולם לא תגיעי! אני רואה שהבאת חבר…״ הנזיר המזוקן ניגש אל מיכאיל ובחן את פניו בקפידה. ״המ… נער שטותי לא כן? אבל טוב לב אני רואה… אם לא זה מיכאיל שסיפרת לי עליו נכון?״ אנסטסיה הנהנה בהתלהבות ״כן זה הוא!״ מיכאיל העלה ארשת מבולבלת על פניו והנזיר המזוקן ישר עלה עליו ״אל תדאג נערי, בסוף היום אנסטסיה תסביר לך הכל״ אנסטסיה התיישבה מול הנזיר המזוקן כרגיל, ובזמן שהם פטפטו מיכאיל התישב בצד והתכבד בתה הצהוב שקרה לו ׳פיפי׳. ״אם כך נערתי, זה היום האחרון שלנו יחד ורציתי לסגור את הבעיה שלך, עכשיו, אני לא מבטיח לך שאת תגלי מי את ישר אבל בהתחלה את תשלימי עם מצבך ותגלי לא מעט דברים, ואני פה כדי לעזור לך להתחיל להתמודד איתם״ אנסטסיה הנהנה. ״אוקיי נתחיל, תעצמי עיניים, עכשיו אני רוצה שתזכרי בכל הזכרונות האלו שסיפרת לי עליהם, ואל תחששי אנא ממך, הזכרונות האלו רק יעזרו לך להבין מי את, לא יזיקו לך…״ אנסטסיה עצמה עיניים בחוסר רצון, היא התחילה להיזכר בהם,
ילד קטנה בשמלת כלה מטפסת על העץ,
המון אנשים מתאספים סביב העץ,
ארבעה בנות נאות יושבות סביב עץ ומצחקקות,
הרים של מתנות ותכשיטים,
יד עדינה ולבנה כשל אישה מונפת אל העץ….
אנסטסיה שנאה את אותם זיכרונות, היא זעקה בקול רם בכאב גדול, מיכאיל שנבהל ודאג לאנסטסיה קפץ במהירות כדי לקחת את אנסטסיה משם, אבל הנזיר עצר אותו והסביר לו שהיא צריכה להתמודד עם אותם זכרונות. ״אוי אנסטסיה אני יודע שקשה לך אבל זה מעולה! תמשיכי להיזכר! אל תלחמי בהם!״ אנסטסיה התחילה להזיע מרוב מאמץ וההמראה היה מחריד ממש, עוד שורת זכרונות הגיעו,
רגליים קטנות רצות ברחבי מסדרונות ענקיים,
בטן גדולה וטפוחה,
זעקות עזות של אישה בהריון,
ילד עדין ורך שהרגע נולד,
איש מחריד ומזוויע המפחיד כל איש,
עיניים אחוזות טירוף,
כפר שלם עולה בלהבות…
״אוי אנסטסיה תמשיכי זה מעולה!״ הנזיר צעק, ומיכאיל השתגע מרוב פחד שיקרה משהו לאנסטסיה.
סוס לבן עם אוכף משובץ יהלומים,
נערה צעירה רוכבת על סוס בכפר אחוז טירוף,
להבות, להבות, להבות…
כרכרה מהודרת,
דם בכל מקום,
וחושך….