אי שם (פרק שביעי)

"אני כבר עכשיו רופאה, קיו." היא אמרה בשקט.
"זה קיוהיון." הוא אמר ברוגז, מתנגד לכינוי החדש.
"אני שוכחת את ההיון כל הזמן. וחוצמיזה, קיו זה שם יותר חמוד."
"חמוד? מה? זה לא משנה. אז איך את רופאה בדיוק?"
"אני קוראת הרבה ספרי רפואה. אני עוזרת לאחות של בית היתומים כל הזמן. אני בטוחה שאהיה רופאה."
"מאיפה לך ספרי רפואה?" קיוהיון הסתקרן. כל זה היה חדש לו- ממתי בנות קוראות? ממתי בכלל בנות בבית היתומים קוראות?
"מהמאסטר כמובן!" היא חייכה. "אדון סאנג סי קיונג מהבית הצפוני. אני משאילה ממנו ספרים וקוראת בבית הגדול! הוא גם סיפר לי עליך, כמובן. הילד שהתחיל לבקר אותו והוא חכם מאד."
קיוהיון חייך לשמע המחמאה, אולם הוא היה מופתע לרגע. המאסטר? "למה את קוראת לו המאסטר?"
"כי הוא יודע הכל! הוא גם רופא גדול, והוא גם ביקר בכל הממלכות בעולם, ויש לו סיפורים מעניינים מאד." היא נאנחה. "אבל אנשים לא מכירים אותו ולא יודעים עליו כלום. הוא לא רוצה שידעו גם, הוא שונא שמתייחסים אליו בכבוד. אחרת כולם כבר היו יודעים."
הילד הביט בה ממושכות. הוא תהה איך ילדה כל כך מלוכלכת ומוזנחת מבקרת בבית של האדם שכה העריץ, ויותר מכך- היא הכירה אותו לפניו, ועוד ידעה עליו כל כך הרבה! הוא החליט שהוא חייב לדבר עם הזקן ולשאול אותו על כך. הוא רצה לדעת עוד!
הילדה כבר רצה בחזרה. הוא המשיך ללכת אל הבית הצפוני, מבולבל מתמיד.
ביום שלמחרת, הוא הגיע לבית של הזקן שוב, כרגיל. הוא כבר התחיל קרוא לו בראש המאסטר, למרות שהוא אלא התכוון לזה, השם באמת התאים לזקן. הוא ידע לענות על כל שאלה שהייתה לקטן לשאול, וקיוהיון העריץ אותו בשל כך אפילו יותר.
זו הייתה שעה די מאוחרת, והילד רצה ללכת לביתו. הזקן היה אותו היום במצב רוח טוב, וקיוהיון החליט שזה הזמן המצוין ביותר לשאול.
"אתה מכיר ילדה בשם שון?" קיוהיון פתח בהיסוס. הוא ישב על כיסה קטן וחסר משענת, ספר עבה לפניו. המאסטר הרים את עיניו מהשולחן מכוסה הגיליונות וחייך מתחת לשפמו.
"חשבתי שתשאל מתישהו." הוא ענה. "פגשת אותה?"
"כן. אתמול."
"היא תגיע לכאן עוד כמה דקות. תוכל לדבר איתה עוד אם תרצה."
"למה לא ראיתי אותה לפני כן?"
"היא לרוב מגיעה בלילה. אסור להם לעזוב את הבית הגדול, אז היא צריכה לברוח כדי להגיע לפה." ענה הזקן במסתוריות.
הילד גיחך כשניסה לדמיין את הילדה קופצת מהחלון, מנסה להתחמק מאם הבית. הוא ידע שהיא מן הסתם לא מכוסה בבוץ בדרך כלל, אבל הפעם ההיא בה ראה אותה מלוכלכת די נטבעה במוחו.
עברו כשלושים דקות ודפיקות עדינות נשמעו מהדלת. הזקן פתח את הדלת והכניס דמות קטנה ומתנשפת לבית החשוך.
"שלום שון." הזקן ברך אותה וטפח בחיבה על ראשה. "רצת עד לפה?"
הילדה הנהנה לאישור. הזקן מזג לה מים קרירים והיא נרגעה מהריצה הממושכת.
"אני יכולה להישאר היום חצי שעה." היא פתחה, ואז שמה לב לילד המוכר שעומד בפינה, מעביר את משקלו מרגל אל רגל בחוסר נוחות.
"שלום קיו." היא חייכה אליו, חיוך שהוא זכר היטב.
אבל את כל השאר הוא לא זכר. היא הייתה לבושה בשמלה כחלחלה נקייה, והשיער שלה היה אסוף בשתי צמות.
עודו מביט בה בעיון, המאסטר התיישב מולם בפנים רציניות.
"תצטרך לאחר קצת הביתה היום, נערי." הוא פנה אל קיוהיון. " כי יש לי סיפור חשוב לספר לכם, סיפור שאני רוצה שתדעו."
הם ישבו בשתיקה, מאזינים לסיפורו של הזקן החביב עליהם כל כך.
"עוד מאז היותי צעיר, ידעתי על קיומן של אנרגיות טבע. אנרגיות שאפשר לנצלן לצרכי האדם וטובתו.
הרבה אנשים ידעו זאת, ממש כמוני. באותה תקופה, לפני בערך כשבעים וחמש שנה, עוד הותר השימוש באנרגיות אלו. אנרגיות כמו הבערת אש, יצירת קרח ועננים, ושבירת סלעים, עד לשימוש באנרגיית המוח כדי לחדור למוח האדם."
המאסטר עצר לרגע בסיפורו. הוא לחש מילה בקול חרישי, נקש באצבעו, ולהבה בודדת פרצה מקצה הציפורן שלו.
שני הילדים בהו בו בפיות פעורים.
הוא רק צחקק.